פרשת ראה – מתן בסתר

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו, ז-ח)

מובא בספרי דברים (פרשת כי תצא עג) : "ועיקר גודל מצוות הצדקה לעשות בצנעה ככל מה דאפשר ואז יתרומם ויתעלה מאוד. ואם לא אפשר שתיתן בצנעה אז תיתן בפרהסיא.

ותדע כי צריך לעשות הכל בהשכל ובדעת כי אם שהוא עני הגון או שאתה מסופק שהעני יתבייש נותן לו צדקה, אז צריך ליתן לו בסתר כי זה גדול מכולם, ואמרו רז"ל (במסכת חגיגה ה): כתיב "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע", אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן לעני בפרהסיא. אמר רבי ינאי לאותו אחד שנתן בפרהסיא מוטב שלא נתת מאשר נתת לו וביישתו."

וכן מובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה (רמט סע' ז), שגדול מכל הצדקות אם נותן ואינו יודע למי נותן וגם המקבל אינו יודע ממי מקבל.

הצדיק רבי פינחס מדינוביץ זצ"ל למד את דברי הגמרא (בבא מציעא לא ע"ב.) בהסבר הפסוק בפרשה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ז-ח.) ואמרה הגמרא: אין לי אלא מתנה מרובה, נתינה הגונה. אך מי שאין באפשרותו להעניק נדבה מכובדת, מניין שיתן מה שביכולתו? תלמוד לומר: "נתון תתן לו" (שם י'.) מכל מקום.

עמד הצדיק ותמה: האם לשם כך זקוקים אנו ללימוד מיוחד? מהיכי תיתי שאם אינו יכול ליתן סכום נכבד יימנע לחלוטין מנתינה?!

ואז נזכר באימרה קולעת ששמע מרבו, הצדיק מסדילקוב זצ"ל, בעל דגל מחנה אפרים": רבותינו אמרו שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו לאחוריו, כדי שלא יתגאה. מה היא אותה קופה? והסביר: שוו נא בנפשכם את הפרנס דנן מסב לארוחת צהרים דשנה: מנות ראשונות ומנה עיקרית, תוספות וליפתן לקינוח. בסוף הסעודה מתרווח הוא בכיסאו, והנה נשמעות נקישות בדלת.

"יבוא!" קורא הפרנס המדושן.

הדלת נפתחת, ועני מזה רעב ניצב בפתח. "אנא בטובך", מבקש הוא, "משהו לאכול"…

אם הפרנס בן עשירים הוא, מפונק מנוער, יתכרכמו פניו ויאמר בהתנצלות:

"איחרת, אחא… אילו היית בא לפני רבע שעה הייתי מזמינך לסעוד עימי בצוותא. עתה, נסה נא מזלך בבית אחר".

אבל אם העשיר דנן לא נולד בבית שועי ארץ, אלא העפיל לפסגות העושר ממצולות העוני, ובשעתו חיזר גם הוא על הפתחים ו"קופה של שרצים מאחריו", תרמיל קבצנים, או אז יודע הוא שגם השיירים הפזורים עתה על שולחנו, פירורי חלה ופיסות בשר, שיירי תוספות וקובעת ליפתן, די בהם כדי להשביע את העני וכמעדנים ייחשבו בעיניו…

לאור דברים אלו, הבין הצדיק מדינוביץ את דברי הגמרא. העשירים סבורים שנתינה מכובדת והגונה נחשבת לצדקה. אבל אם אין ברשותם אלא שקל בודד, מה ערכו. הרי יודעים הם כמה עולה ארוחה אנינת טעם במסעדת יוקרה! ואינם מבינים, שבשקל יקנה העני לחמניה ויציל נפשו מרעב…

ולא זו בלבד שהעני מוכן לקבל גם שקל אחד, או פירורי מזון. אלא שבשקל זה מחיים את נפשו, מצילים אותו ממוות ברעב. שקל זה חשוב לו עשרת מונים מסעודת מעדנים לעשיר!

ונזכיר כאן את סיפורו של הגאון הקדוש רכי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל על אותו עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה. כל תחינותיו של הרב לעזרה למשפחות במצוקה נפלו על אוזן ערילה ולב אבן. טובה אחת הסכים לעשות: נתן לרב תקיעת כף שיתגלה אליו לאחר פטירתו, לספר מה נעשה בדינו. חשב הרב: לפחות ירתיע עונשו את ההולכים בדרכו…

האדם אינו חי לעולם, והגיע גם יומו של הקמצן. חלה, והלך לבית עולמו. הופיע בחלומו של הרב, ופניו זוהרים באור יקרות…

מה זאת? האם הוליך שולל את כולם, נתן צדקה בסתר והרב לא ידע? לא ולא… גילה שכל קפיצת יד בראה מקטרג, והיה מחנם עצום ורב. כאיש אחד עלו המקטרגים על כף המאזניים השמאלית, שקרסה בקול נקישה.

ואז, הוא הופיע.

הוא, עני המחזר על הפתחים. באותו היום, אחד הימים האחרונים לחיי הקמצן, בתוקף מחלתו, שרוי היה העני ביום השלישי לצומו. עיניו חשכו, ברכיו פקו, בלא כח התרפק על דלתו של הקמצן.

באותה שעה הכינה עבורו רעייתו פירורי לחם טרופים בביצה. שיגמע, כי קשתה עליו הבליעה. אך תיאבונו סר בחוליו, והבלילה העלתה בו קבס. "מי נקש בדלת", שאל. "עני, המבקש נדבה", ענתה. "תני לו את הביצה", הפטיר. "איני יכול לראותה".

ועתה הופיע העני. אותה עיסת פירורים החייתה אותו, והעניקה לו כח לקבץ מזון שהחיה את אשתו וילדיו, והם הופיעו כולם, עם כל מצוותיהם שעשו מיני אז, גדודי מלאכים צחורים, עלו כולם על הכף הימנית והכריעוה!

מה שיכולה לעשות נתינה אחת, קטנה, שניתנה בשעתה!

נושא: פרשת ראה