מבחן עצמי קצר: מה מכעיס אותך?

יש פיתגם, ואם איננו – נמציאנו: "אמור לי מה מכעיס אותך, ואומר לך מי אתה". מסופר על רב אחד שהתארח בבית יהודי אמיד בחו"ל. יהודי טוב, שומר תורה ומצוות. התמרמר המארח באוזני הרב על בנו הגדול, שמגלה אדישות לשמירת המצוות. אינו מבין מדוע, הרי קיבל חינוך כה טוב, הרב לא ענה, אין לו מושג.

הגיעה השבת, שבו מבית הכנסת וקידשו על היין עמדו ליטול ידים. ראה האורח שבנו הקטן של בעל הבית נוטל כלאחר יד, בקושי מרטיב את היד, ממלמל ברכה. העיר בנועם: "לא כך נוטלים ידיים, בני. הנני ואראה לך"

התערב האב ואמר בנועם: "יניח לו כבודו, 'קטן הוא ואינו שם לב. כשיגדל, ידע". משך הרב בכתפיו, והבליג.

והילד, כדרכם של ילדים, התקשה לשבת על מקומו בשלווה. קם והלך וחזר, בלי משים משך במפה וגרר צלחת, נפלה ונשברה והאוכל ניתז.

או אז קם האב, או אז שפך זעמו וקיצפו: "כמה פעמים אמרתי לך לשבת כמו בן אדם? מה התזזית והשוטטות הזו, מדוע אינך משגיח, איך אתה הולך, אין לך עיניים!" והילד עומד ורותת.

ראה הרב ושמע, ולא אמר דבר. והיה לו מה לומר. לגחון וללחוש: "יניח לו כבודו, קטן הוא ואינו שם לב. כשיגדל, ידע"… אך כלא את רצונו. אורח הוא ומכיר את מקומו. אבל היתה לו תשובה לתמיהתו של בעל הבית, היה לו הסבר להתנהגות הבן הגדול. הוא קלט בדיוק מה חשוב ומה לא. הוא הבין נכונה את סדר העדיפויות. מה בין נטילת ידיים, למשל, לשבירת צלחת…

כלפי מה הדברים אמורים, כלפי משה רבינו, גואלם של ישראל. במה זכה, על מה הוטלה עליו המשימה. גם לגאול, גם להדריך, גם להנחיל תורה. בפרשתנו ראינו מה מכעיס אותו, מה מקומם אותו, והכל מובן. אינו יכול להבליג על עוול, לראות בהכות מצרי יהודי, לראות בהכות יהודי את אחיו, לראות איך נכרים מציקים לנערות, לבנות יתרו: "אמור לי מה מכעיס אותך, ואומר לך מי אתה".

הרי לנו איפוא מבחן פשוט להכרת עצמנו. זה לא יקח יותר מדקה. נתבונן על מה כעסנו לאחרונה. נמקד יותר את השאלה: על מה כעסנו על עצמנו בשלוש הפעמים האחרונות: על שיעור תורה שהוחמץ, על תפילה שנאמרה שלא בכוונה, על לשון הרע שנפלט, או על שלושה דברים אחרים לחלוטין, שונים בתכלית…