פרשת תרומה – המניע לתרומה

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת…

שואלים כולם מה זה ויקחו לי תרומה? היה צריך לכתוב ויתנו לי תרומה?

רבנו יוסף חיים הסביר ואמר במשל לאב שיצא לטייל יחד עם בנו, והנה רואים הם 10 ציפורים על הגג…:

כך אדם שנותן תרומה חושב שהכסף שנתן לתרומה זה כסף שהיה בידו וכעת הלך ממנו, היינו זה כסף מת! מסביר ואומר רבנו יוסף חיים, זה הכסף שאתה חושב שהוא מת זה הכסף שנותר בידך, זה הכסף שבאמת חי.

נשים לב כי מילת ונתנו ניתנת לקריאה משני הכיוונים ישר והפוך, לרמז כי בנתינה כבר אתה מקבל.

יש אנשים לצערנו שקשה עליהם עד למאוד להפרד מממונם יותר מאשר מחייהם, כל רצונם לאגור ולאסוף ולצבור עוד ועוד. וכאשר מדברים אתם על צדקה נהפכים פניהם כשולי הקדרה, וכאלו מת אחד מקרוביהם לא עלינו. וכמו שמספרים על אדם עשיר שנפטר, ובשעת ההלויה הגיע עני ופשט ידו לקבל צדקה. מיד בכו הבנים והרימו קולם כשופר. תמהו כלם, מה ראיתם דוקא עכשיו לבכות? אמרו הבנים: “אבא כל ימי חייו, כשהיה רואה עני, היה בורח ומתחמק, עתה כשראינו שבא עני ואבא לא בורח, הבננו שאבא באמת מת, ועל זאת בכינו”.

וכן אומר התנא באבות (פרק ו משנה ט’) אין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות , אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו) , בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך , בהתהלכך תנחה אתך , בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך, בקבר. והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל (תהלים קיט), טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר (חגי ב) , לי הכסף ולי הזהב נאם יהוה צבאות:

יש יהודים שמזילים סכומי עתק בכל שנה, מחדשים ומתחדשים ומחליפים את רכבם, מחדשים את מלתחת הבגדים שלהם, משפצים ומשקיעים בביתם, וכשנדרשים הם להוסיף מעט צדקה טוענים הם שממש אין ביכולתם, אותו סכום שהוא תורם בכל שנה נותר בעינו, לא זז ולא נע מיום בריאתו ועד יום פטירתו. וזה שכתוב בתהילים (פרק קיב פסוק ג’): “הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד”. את ההון והעושר הוא משקיע בביתו, וצדקתו סכום הצדקה עומדת לעד.

מצות הצדקה מצוה חשובה ביותר וכך נאמר בישעיה לב’ “והיה מעשה הצדקה שלום”.

מה קשורה צדקה לשלום?

אלא ידוע שיש אנשים מסכנים שאין להם ממון, הם עניים גדולים, ומפאת הסבל שהם סובלים פעמים שהם פוערים פיהם כלפי ה’ יתברך וטענות בפיהם, למה הם סובלים? למה הם עניים? למה אין הפרוטה מצויה בכיסם? וכאשר אדם נותן להם צדקה ולא חסר להם כדי להתקיים, ממילא אין להם ריב עם הקב”ה. נמצא שזה שנתן צדקה גרם לעשות שלום בין הקב”ה לבין העני. זה מה שאומר הפסוק: “והיה מעשה הצדקה שלום”.

ובאמת כמה קשה לתת צדקה? קשה ביותר! אדם קשה לו ביותר להיפרד מממונו. זו אגב אחת הסיבות שלא מברכים על מצות הצדקה! כיוון שלא עושים מצוה זו בשמחה!

סיבה נוספת שלא תיקנו ברכה למצות צדקה, אם היו צריכים לברך, אזי לפני הברכה והמצוה צריכים לעשות הכנה, לשם יחוד וכוונות וכו’, יבוא עני יבקש צדקה, יאמרו לו רק רגע אדוני, אני צריך להתכונן לקראת מצות נתינת צדקה, צריך ללכת לטבול במקוה קודם, לעשות כוונות ויחודים ולשם יחוד וכו’, עד שיסיים את ההכנות והכוונות שלו, זה העני גם יסיים את חייו וימות ברעב!

ומה היתה תרומתם? זהב וכסף ונחשת. (שמות כה, ג) ידוע מה שאמרו רז”ל ראשי תיבות, זהב, ז‘ה ה‘נותן ב‘ריא. כסף, כ‘שרואה ס‘כנה פ‘ותח. ונחשת, נ‘תינת ח‘ולה ש‘אומר ת‘נו. שהנותן כשהוא בריא חשוב כמו זהב, והנותן כשהוא חולה דומה לכסף, שהוא פחות דרגה מהזהב שנותן כשהוא בחיים חיותו ונותן בידו. אבל סוג השלישי הוא הנחשת, שלא נותן בידו כי אם מצוה שיתנו אחר מותו, וזו מעלה פחותה מכלם, ונקרא נחשת.

וזה רמז: מאת כל “איש”, צריך שיתן כשהוא איש חזק ועומד על עומדו ונותן בידו ממש,

אמנם נתינת חולה, שהיא כנגד הכסף, שלא יכול החולה לקום ולתת בידו, אלא אומר בפיו תנו, כנגד זה אמר הכתוב תקחו את תרומתי, שהוא לא יוכל לתת. ואמר אשר ידבנו לבו, כי ידיו אסורות, שהוא שוכב על ערש דוי.

ועל השלישי הפחות מכולם שהוא נחושת, שיצוה את בניו שיתנו לאחר מותו וזה שאמר בפסוק: אשר תקחו מאתם, מן היורשים.

על יהודי כזה – שמעתי פעם סיפור חביב…

מעשה בקמצן אחד, עשיר גדול, אשר כגודל עושרו – כך גדלה אף קמצנותו… לא רק כלפי אחרים היתה עינו של הקמצן הזה צרה – אלא אף כלפי עצמו… הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לבזבז את ממונו, ולפיכך היה הולך עם בגדיו הישנים עד אשר יצאו מכלל שימוש, אז היה מחליפם בלית ברירה באחרים – לא לפני שהיה מברר היכן ניתן לרכוש את הבגדים הזולים ביותר…

אשה – הוא לא נשא מימיו, שכן הוא לא יכול היה לחשוב על הכסף הרב שיצטרך לאבד בעקבות רכישת דירה ומוצרי ריהוט בסיסיים, ומאחר וכך – אף ילדים לא היו לו כמובן…

ביום מן הימים – לקה מיודענו במחלה קשה. ילדים לא היו לו כאמור, ידידים הוא לא רכש שכן חשש כי הדבר עלול להיות כרוך באי-אלו עלויות, וכך מצא הוא את עצמו נאלץ להתמודד לבדו עם המחלה המציקה.

בתחילה, סבר בדעתו שלא לקרוא לרופא, שהרי גם הרופא אינו עושה את מלאכתו בחינם… אולם משתקפה עליו מחלתו והכבידה את עולה – נאלץ הוא להפרד מכמה זהובים לטובת ביקורו של הרופא, שבדק פה ומישש שם, העיף מבט בגרון – ומדד את לחץ הדם, ולאחר מכן פסק בקול נחרץ:

לקית בהצטננות הדם, ועליך להביא את עצמך לידי הזעה! נסה להסיק את ביתך היטב במשך כמה ימים, התכסה בשמיכות עבות ומחממות, ואם לא תצליח להגיע למצב הדרוש – פנה אלי שנית ואני ארשום לך כדורים אשר יעשו עבורך את העבודה!” – כך סיים הדוקטור, ופנה לדרכו – לא לפני שגבה את שכר טרחתו.

“ואכן, הקמצן, אשר ממונו חביב עליו – הקפיד על הוראותיו של הרופא, מתוך תקוה כי אמצעים טבעיים יספיקו בכדי לרפאות אותו, וכי לא יגיע חלילה לידי הצורך בתרופות אשר עלותן בלתי מבוטלת…

אלא שלצערו, כאילו מעשה שטן היה כאן – לא הועילו כל השתדלויותיו… עשרה ימים חלפו, חום גופו טרם עלה, וכמובן אף ההזעה המיוחלת לא נראתה באופק… בלית ברירה ניגש מיודענו אל הרופא, וביקש כי ירשום עבורו את הכדורים הנחוצים.

על הביקור החוזר – הוא סירב כמובן לשלם, בתואנה כי השירות כלול במחיר אשר שילם בעת ביקורו של הרופא בביתו… לא זו בלבד אלא שגם בבית המרקחת הוא עמד על המקח – עד אשר היה משוכנע כי הרוקח לא הרויח ולו פרוטה שחוקה אחת על חשבונו…

אולם שוב, הפלא ופלא, גם הכדורים לא הועילו מאומה…

כאשר שב הקמצן בשנית אל מעונו של הרופא ושאל בעצתו – היתנה הרופא את מסירת המידע בתשלום מראש, ומיודענו נאלץ להפרד מסכום נאה אשר היה בו כדי לפצות את הרופא על הביקור הקודם, ומסכום נוסף – אותו שילם לרוקח תמורת הזריקות עליהן המליץ הרופא…

אלא שהזריקות אף הן היו ככוסות רוח למת… הן לא הועילו מאומה, חום הגוף לא עלה, ואפילו טיפה אחת של זיעה לא נראתה על פניו של הקמצן…

תמורת הביקור הבא אצל הרופא – לא נתבקש הקמצן לשלם, וזאת מאחר ולרופא לא היה מה לחדש לו… “אם כל התרופות לא הועילו” – אמר הרופא בסבר פנים קודר – “הרי שיכול אתה כבר להתחיל בכתיבת צוואתך… ימיך ספורים, ואין בידי להושיעך!” –

ואכן, הקמצן המסכן פנה אל ביתו והחל בצער רב וביגון קודר לכתוב את צוואתו. חברי ה’חברא קדישא’, אליהם פנה כחלק מהיערכותו לקראת המעבר אל עולם שכולו טוב – הגיעו במרוצה אל ביתו, והחלו מדברים על ליבו ומשכנעים אותו לעשות במותו את אשר לא היה מסוגל לעשות בחייו, ולהעניק מהונו למוסדות צדקה וחסד לטובת עילוי נשמתו.

והגביר הקמצן – מבין כי הצדק עימם, קרא לסופר ואמר כתוב בבקשה צוואה, וכך התחיל הוא לצוות הונו לטובת מוסדות הצדקה. לא בקלות יוצאות מפיו המילים הללו: “אני מצוה לתת אחרי מותי סכום של אלף זהובים לישיבה פלונית,

וסכום של אלף זהובים לבית התמחוי אלמוני”, אולם לאחר שני משפטים הוא עוצר לפתע וזועק: “סופר!! די! עצור! תפסיק לכתוב!!”…

“מה קרה?” – שואלים חברי ה’חברא קדישא’, והקמצן משיב בהתרגשות: “אני מזיע! אני מזיע!!! הבראתי ברוך ה’! הנה זיעה קרה מכסה את כל גופי!”… במקום בו לא הועילו התרופות והזריקות – הועיל ההלם אשר פגע בו כאשר נאלץ לחלק את הונו, ודמו התחמם בן-רגע…

זוהי איפוא הדרגה השפלה ביותר… אלו הם נותני הצדקה אשר אינם מסוגלים לפתוח את ידם הקמוצה אלא כאשר רואים הם את מלאך המוות העומד מולם ומנפנף לנגד פניהם בחרבו הארוכה… צדקתם – פחותת ערך היא, והשימוש אליו מייעדים אותה משמים – הינו בהתאם…

הנה כי כן, ידוע ידע בצלאל ‘לחשוב מחשבות’ – להבין את אשר בלב הנותן, ולידע לעשות ‘בזהב ובכסף ובנחשת’… הוא ידע להבחין האם הנותן – בבחינת ‘זהב’ הוא, בבחינת ‘כסף’ או בבחינת ‘נחשת’, ועל פי הבחנתו זו – ייעד את התרומות אל מקומן הראוי להן!

על כן, מן הראוי שנקח את הדברים אל ליבנו, נייחד את ליבנו ואת כוונתנו כאשר אנו תורמים לצדקה או עושים כל מעשה טוב בממוננו, ואם כל מטרתנו תהיה באמת אך ורק לעשות נחת רוח לבוראנו – מובטחים אנו כי כספנו יגיע אל המקום המתאים ביותר וישמש למטרות הנעלות ביותר, וזכותנו שמורה לנו בכך בזה ובבא.

נושא: