פרשת שמות – מכת אח קשה יותר

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.” (שמות ב, יא)

כתב האלשיך הקדוש זצ”ל: “הנה אמרו ויהי בימים ההם, הוא מיותר. כי מי לא ידע כי בימים ההם היה גדל? אך הנה ידענו, כי בכל מקום שנאמר “ויהי” הוא עת צרה (מגילה י. ע”ב), ובזה נבוא אל הענין. והוא, כי בא ללמדנו, כי איש מישראל שעולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה, אין ראוי לו לומר “שלום עלייך נפשי”, רק להיות עימהם בצרה”.

אף כאן, משה רבינו עליו השלום גדל בארמון פרעה, היה לבנו המאומץ של המלך האדיר, ולשליט בכל ביתו – אף הכיר את משפחתו האמיתית, ושבט לוי הן לא השתעבד במצרים (שמות רבא ה. כ’). יכול היה ליהנות ממנעמי שני העולמות, ללמוד תורה מפי אביו, גדול הדור (סוטה יב. ע”א), עם אחיו הנביא, ולהרעיף עליהם רוב טובה מבית המלך – אבל אם שאר השבטים נאנקים תחת העול, אין הוא יכול למצוא מנוחה ומרגוע לנפשו: “ויצא אל אחיו”, בני השבטים האחרים, “וירא בסיבלותם”!

משה רבינו יורד אל העם, והנה הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול: ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר: (שמות ב’, י”א – י”ד):

כאשר משה רבינו רואה איש יהודי המכה את אחיו – הוא מזדעזע עמוקות, הוא אינו יכול להתאפק וקורא אל המכה בו במקום: “רשע! למה תכה רעך!”, נקל להבחין כי הזעזוע אשר חש משה לנוכח התנהגותו של היהודי המכה את אחיו – גדול היה שבעתיים מזה אשר חש ביום אמש כאשר הבחין במצרי המבקש את נפשו של יהודי אחר.

והדבר יובן היטב על פי המעשה הבא:

מעשה ביהודי אחד אשר היה מהלך לתומו בשוק, ולפתע הגיע לאזנו קול בכי תמרורים. הביט היהודי הנה והנה, תר בעיניו אחר מקור הבכי, ומשלא הצליח לזהות את הבוכה – החליט ללכת בעקבות הקול ולברר את מקור היבבות.

ואכן, הוא אימץ את אזניו, עקב אחרי קול הבכי, ולאחר רגע או שניים גילה כי הינו בוקע מחנותו של הצורף. כאשר נכנס אל החנות פנימה – הוא כבר הבחין במקור הקול… היה זה מטיל הזהב שתחת הקורנס אשר בכה, ובכיו המס כל לב.

נו, טוב… לעזור למטיל הזהב – לא יכול היה היהודי, ולפיכך הוא יצא מחנותו של הצורף ופנה לו לדרכו. אלא שבהמשך דרכו, באזור חרשי הברזל, הגיע לאזניו שוב קול נהי ובכי, אולם הפעם היו היבבות רמות וחזקות יותר… שוב הביט היהודי הנה והנה, והחליט ללכת אחר הקול, אולם הפעם – כאשר התקרב אל מקור היבבות אשר התגלה בחנותו של הנפח – הוא נאלץ לאטום את אזניו… הקולות היו מחרישי אזניים…

התבוננות קלה במעשיו של הנפח, הספיקה ליהודי בכדי להבחין כי קול הבכי בוקע מעמקי גרונה של חבית ברזל אשר בבנייתה עסוק היה בעל המלאכה באותה שעה… הנפח הרים את פטישו והורידו בעצמה על גוף החבית, וזו מצידה פרצה שוב ביבבה מחרישת אזניים וקורעת לב…

לנוכח המחזה, לא יכול היה היהודי להתאפק. הוא פנה אל החבית ושאלה: “חבית חבית, אמרי נא לי… זה עתה ביקרתי בחנותו של הצורף, שמעתי את בכיו של מטיל הזהב, הבנתי לליבו ולכאבו, אולם מוכרח אני לציין כי בכיו היה מאופק למדי! הוא לא פרץ ביללות מחרישות אזניים! מדוע איפוא ממררת את בבכי שבעתיים יותר מאשר המטיל, אשר סופג את אותן המכות – כמוך בדיוק?”…

הקשיבה החבית בסבלנות, ומשכילה השואל את שאלתו – פתחה וענתה: “שמע נא יהודי… ההסבר פשוט הוא עד מאד! יסוריו של מטיל הזהב, הלוקה מידו של פטיש הברזל – גדולים הם עד מאד. אולם ייסורי שלי, חבית הברזל הלוקה מיד פטיש הברזל, אחיה מבטן ומלידה – גדולים הם עשרת מונים! אין יסורים אשר ישוו לייסוריו של אח הלוקה מיד אחיו!” – סיימה החבית, ופרצה בסדרת יללות מחודשת…

אכן כן. כאשר לוקה אדם מידו של זולתו, בודאי מרים הם ייסוריו. אולם כאשר לוקה הוא מידו של אחיו, עצמו ובשרו – גדולים הם ייסוריו בהרבה!

כאשר לקה היהודי מידו של המצרי, בודאי מרים היו ייסוריו. אולם כאשר איש עברי הכה איש עברי מאחיו – גדולים היו היסורים פי אלף ויותר, ומכך הזדעזע משה רבינו עמוקות…

נושא: