פרשת משפטים – לחזור נקי לאבא

וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים“.

איש – זה הקב”ה כמו שכתוב: “ה’ איש מלחמה ה’ שמו“;

בתו – זו הנשמה, בת מלך פנימה;

לאמה – זה הגוף.

לא תצא כצאת העבדים – שלא תצא מן העולם הזה בבגדים מלוכלכים כמו העבדים שיש להם בגדי עבודה לא נקיים.

אדם שנשמתו לא נקיה ומעורטלת זה סימן שמחזיקים בו החיצונים רח”ל, זה שאמר הכתוב: “תמיד יהיו בגדיך לבנים”, איך משיגים השגה זו? אלא על ידי שעוסק בתורה ובמצוות ולא מבזבז את זמנו לבטלה להבלי העולם הזה, בכסף, בכבוד ובתאוות, כי כל זה לא מלוים לו לאדם בשעת הסתלקותו מן העולם, וכדברי התנא באבות: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אין מלוין לו לאדם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו), בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ לָעוֹלָם וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (תהלים קיט), טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְאוֹמֵר (חגי ב), לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת.

וידוע המשל שאומרים, על ראובן שזומן למלך, והיו לו ארבעה אוהבים. שלשה היו מצויים איתו בכל עת ובכל זמן, והאחד אינו מצוי אצלו אלא לעיתים,

שלח ראובן אחר האהוב הראשון ואמר לו : המלך שלח אחרי, ואני מפחד, תבוא איתי, אמר לו: הן אני קורצתי מחומר אני לא יכול לבא אלא עד שער החיצון!

ושוב שלח ראובן אחר האהוב השני ואמר לו: המלך שלח אחרי ואני ירא ללכת לבדי, תבא עמי בבקשה, אמר לו חברו; אין לי פה להשיב, ואני ערל שפתים, ובשביל האהבה שבנינו אני נותן לך מלבושים נאים שיהיה לך כבוד לעמוד אצל המלך, כמ”ש “כבוד האדם מלבושו”, ואע”פ שאני חושש ששוטרי המלך ופרשיו יקחו ממך באמצע הדרך את המלבושים הנאים על כל פנים אני נותן לך אותם.

שלח אחר האהוב השלישי, השיב לו: הן אני עץ יבש, אין לי מלבושים ואין אני יכול לבוא לחצר המלך וכ”ש בחדר המלך.

אמר ראובן בלבו, אם כן נותרתי לבדי, ‘ואם אין אני לי מי לי’, ועלי ללכת יחידי, וכך היה הולך, הלוך ילך ובכה.

וכשהוא בדרכו למלך, פגש אותו האהוב הרביעי שרק לעיתים היו נפגשים, שאל אותו, ראובן ידידי, לאן אתה הולך? לאן פניך מועדות?

אמר לו: אני קרוא לפני המלך,

אמר לו: ולמה אתה הולך לבד, והלא יש לך שלשה אהובים קרובים אליך ומצויים אצלך יומם ולילה?

אמר לו ראובן: הנח לי בבקשה, כל אחד ואחד התחמק ונתן לי תשובה אחרת.

אמר לו ומדוע לא שלחת אחרי? אמר לו: התביישתי ונכלמתי, מפני שלא היית מצוי איתי בכל עת, ונשאתי קל וחומר בעצמי, אם אלו שהיו תמיד מצויים אצלי ומסרתי נפשי עבורם ענו ואמרו לי כך, כ”ש כבודו.

אמר לו האהוב הרביעי אפ”ה אין אני עוזב אותך ואבא עמך לפני המלך ואמליץ טוב בעדך וכו’. ואהיה לך למגן.

והנמשל אחי וריעי, כמה אדם עמל ומצטער בעולם הזה ובונה לו בתים ואחוזות, גנים ופרדסים, ושם נפשו בכפו להביא לחם ומזון לאנשי ביתו ובסכנת נפשות מקבץ ממון בימים ובלילות, מצאת החמה עד כלות הנשמה, ורק אם במקרה לפעמים יש לו פנאי שעה או שעתים אזי יושב ולומד תורה.

וביום פקודה הוא יום המיתה, יום בו אדם מחזיר ציוד, המלך שולח אחריו, ממ”ה הקב”ה, אז האדם מבקש את בני ביתו, אנא מכם עשו עימי חסד, בואו איתי לפני המלך תמליצו טוב בעדי להצילני מיום הדין,

אומרים לו, אנחנו באים איתך ומלווים אותך, אבל רק עד החצר החיצונה, עד פתח הקבר אנחנו יכולים לבא ותו לא.

ואז פונה האדם ומתחנן לכספו ולממונו שהשקיע עליו את מרבית חייו, ומה הוא משיב לו? “הן אני ערל שפתים”, אפשר שיקחו ממני כדי לקנות קבר, ותכריכין ללבוש לפני המלך, ומציבה יקרה משיש משובח ולא יותר, ומי יודע אם כסף זה הוא ביושר ואינו בגזלה וחמס, בגנבה או בשקר ומרמה, ואם קונים בכסף שבא מגזל ומחמס בודאי פושטים מעליו המשחיתים והמקטרגים ומלאכי חבלה האכזרים, ונשאר בעירום ובחוסר כל רח”ל.

וכשרואה שגם מכספו לא באה לו הישועה, פונה הוא לעוד חבר קרוב, הלא הם הבתים והקרקעות שעמל עליהם עמל רב ביותר ואומר, כמה טרחתי הרבה לבנות אתכם, ואתם אהובים ומזומנים אצלי בכל עת בכל שעה ובכל יום.

ומה משיבים לו? הן אנחנו עץ יבש, אבן דומם אשר אין לה הופכין, מה בידנו לעשות עבורך? שום כלום!

וכשהוא מובל לקבר, לאדמה, “כי מעפר אתה ולעפר תשוב”, ואז נשמתו מוקפת במלאכים, וכל אחד ומלאכיו שלו לפי מעשיו, יש שיש לו מלאכים טובים ויש מי שה’ ירחם על נשמתו. “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”, באה התורה אצלו ושואלת אותו לאן אתה הולך?

אומר, לפני ממ”ה הקב”ה, לתת דין וחשבון, שואלת אותו התורה: למה לא שלחת אחרי?

אומר לה, אוי לו מעלבונה של תורה שלא היה לו פנאי ללמוד כל הימים, ולמדתי שעה פה שעה שם, לפעמים בשבת קצת.

אומרת לו התורה: אפילו הכי בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תְשִׂיחֶךָ, וז”ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר זו תורה הקדושה וכתיב “והלך לפניך צדקך וכו’.

לכן יראה האדם כל עוד נמצא הוא עלי אדמות שיכול עדיין לתקן מעשיו, כפי שאמרו ‘כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן’ אזי ינצל זאת שלא יצטרך חלילה לשלם עבור מעשיו אחר מאה ועשרים שנה.

ובפרט אם עשק או גזל שיחזיר הגנבה עוד בעודו בחיים ושלא חלילה יצטרך לחזור עבור זה בגלגול.

וידוע ומפורסם המעשה שהיה בירושלים עיה”ק.

ברובע היהודי שבפאתי ירושלים התנוססה לתפארת טחנת קמח קטנה, שהיתה בבעלותו של יהודי צדיק שעלה בשנת תר”ן מאנקרה שבתורכיה.

במעט הכסף שהיה ברשותו קנה אותו יהודי סוסה כחושה ורזה שהייתה מסובבת את אבן הריחיים לטחינת התבואה ומכך התפרנס. צדיק היה אותו יהודי, תלמיד חכם וירא שמים, ומאחר ונתפרסם ביושרו היו כמעט כל שכניו היהודים מביאים אליו את תבואתם לטחינת הקמח. יהודי זה ידע לשוחח רק בתורכית ובאספליונית, לכן שכר לעזרתו יהודי מקומי ששמו רבי פייבל שהכיר את שפתו ותירגם עבורו את הדרוש לו.

סמך עליו היהודי התורכי והפקיד בידו את ניהול הזמנת הקמח מהלקוחות. כל השבוע היה רבי פייבל מנהל העבודה מתרוצץ בין בתי תושבי השכונה ומקבל לידיו את הזמנות הקמח, דואג לאספקת הקמח במועד, והיה אחראי לגביית התשלום עבור השירות. וכך היה היהודי התורכי פנוי ללימוד התורה בלב שקט ללא טרדות הפרנסה, סמוך ובטוח כי מפעלו אמון בידיו של איש כשר וישר.

ויהי היום ורבי פייבל מנהל העבודה הלך לעולמו, בצער רב שכר היהודי התורכי מנהל עבודה חדש. מספר ימים לאחר מכן המליטה הסוסה שבטחנת הקמח סייח. גדל הסייח ברשותו של היהודי ולפליאת כולם גדל והיה לסוס חזק מאד, עד שהיה ביכולתו לעבוד ביעילות רבה ובמהירות, כאילו עבדו יחד חמישה סוסים. התפוקה של הסוס החדש היתה מירבית, וכמות הקמח שנטחנה בטחנת הקמח הוכפלה ושולשה, ויחד איתם גדלו ושגשגו רווחי בעל הטחנה.

שמעו של “סוס הפלא” נתפרסם בכל הארץ, סוחרים רבים יהודים וערבים נהרו לטחנת הקמח, כדי לחזות בפלא המפורסם. ניסו הסוחרים לשכנע את בעל הטחנה למכור להם את הסוס החזק, ואף שהפצירו בו רבות והסכימו להוסיף לו כסף רב בעבורו, סירב היהודי הצדיק לוותר על הסוס המופלא, שתרם רבות לפרנסת ביתו.

הסוחרים הערבים שהתמרמרו על סירובו העיקש של בעל הטחנה, באו לפני הפחה וסיפרו לפניו על אודות “סוס הפלא” הנמצא בחזקתו של יהודי מהרובע היהודי. התיאורים הנלהבים על יעילותו של הסוס הדביקו את הפחה, הוא חמד את הסוס לעצמו. עד מהרה נשלחו שליחי הפחה ובאו לפני בעל טחנת הקמח, ובפיהם דרישה מאת הפחה לקנות את הסוס המופלא.

לא יכול בעל הטחנה לסרב לדרישת הפחה, חשש מילא את ליבו שמא בסירובו תעלה חמת הפחה והוא יתנכל לו ולבני ביתו בעבור זאת, ואף עלול לנשלו מנכסיו ולהפקיע את הסוס מידו בכח. ולכן בלית ברירה, אמר לשליחי הפחה ‘הניחו לסוס לסיים היום את עבודתו, ושובו למחר לקחתו לרשות הפחה’.

בלילה שלפני השלמת המכירה, קם היהודי כהרגלו לתיקון חצות. טרם החל באמירת התיקון והתנמנם לרגע. כשנעור היהודי קם בחטף, הדליק את מנורת הנפט שהיתה ברשותו, לבש את מלבושו העליון ויצא מן הבית. ראתה האשה את בעלה יוצא והתפלאה למעשיו, אך עד מהרה ראתה שבעלה שב והחל באמירת תיקון חצות, ותמיהתה שככה.

אלא שבבוקר כשקמה גילתה לתדהמתה את הסוס המופלא – מת, חשכו עיניה של האשה וציפתה לשובו של בעלה מהתפילה, לבשר לו את הדבר. השמועה עשתה לך כנפיים במהירות הבזק, עוף השמים הוליך את הקול, ונודע בחוצות קריה כי הסוס המופלא שבק חיים ללא כל סיבה באישון ליל. אולם לפליאת האשה והשכנים, כששמע בעל הטחנה על גורלו של הסוס המיועד למכירה לפחה, שמח ביותר. ורק לאחר שפטר את שליחי הפחה לשלום, כשהראה להם את פגר הסוס, נפנה לספר לשכניו ולמשפחתו, את אשר ארע לו במהלך הלילה.

וכך נרגש, סיפר את המעשה כפי שהיה בחצות הלילה כשנעורתי לערוך תיקון חצות, התנמנמתי לפתע. בחלומי בא אלי רבי פייבל מנהל התחנה שנפטר לא מכבר. וסיפר לפני, שכאשר היה עובד שכיר אצלי, מתוקף תפקידו לגבות את דמי הקמח מידי הלקוחות, היה לא אחת משלשל לכיסו חלק מהכספים בחשאי וגונב את דעתי. משנפטר, הגיע רבי פייבל לבית דין של מעלה וגזרו עליו שישוב לעולם הזה בגלגול, בתוך גופו של סוס. ובעבודתו בטחינת התבואה ישיב על ידי כך את גזלותיו ויכפר על חטאתו.

הסייח המפורסם שגדל בטחנת הקמח שברשותי והיה לסוס כביר כח, הוא לא אחר מאשר מנהל העבודה שחזר בגלגול. בכוחו החזק וביעילות עבודתו החל להשיב את הרווח שגנב… אלא כשבא אלי בחלומי אמש, החל מבכה על כך שמכיון שמחר יקחו אותו לעבוד אצל הפחה, לא יהיה זה עוד תיקון לנשמתו. ולכן ביקש מלפני שאמחל לו על חובו שנותר, וכך יוכל לשוב למחיצתו בעולם האמת… התעוררתי נסער, לרגע לא ידעתי את נפשי, החלום הכה אותי בתדהמה. אך עד מהרה התעשתתי ויצאתי בחטף אל טחנת הקמח, ניגשתי אל הסוס ולחשתי באזנו ‘מחול לך, מחול לך, מחול לך’, וכעת כשראיתי שמת הסוס ידעתי שנתקנה נשמתו של ר’ פייבל ולכן שמח לבי ויגל כבודי.

עד כמה חמור עניין הגזל והגניבה שלמעשה בזה פותחת התורה את הדינים והמשפטים, בדין עבד עברי שנמכר בגנבתו.

נושא: