פרשת משפטים – לחוש את הזולת

ואלה המשפטים וכו’.

כי תקנה עבר עברי וכו’.

פרשה זו עוסקת במשפט העברי המקורי ובזכויותיהם של העבד והשפחה, דיני נזיקין ושומרים, שלא לצער גר, יתום ואלמנה, שלא לקלל אדם ושלא להטות משפט. דינים שבין אדם לחברו.

עבד זה המדובר כאן בתחילת פרשתנו אינו אלא עבד שמכרוהו בית-דין, וסיבת מכירתו של אדם זה אומרים חז”ל נבעה מכך שגנב ותפסוהו ולא היה לו לפרוע, וכדי להשיב את אשר גנב לבעליו, נאלצים בית-הדין ומוכרים אותו, ובדמי מכירתו משלמים את הגניבה או חלק ממנה. וכמו שכתבה התורה בהמשך: “ואם אין לו ונמכר בגניבתו“.

המדרש אומר “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם“. לפני מתן תורה, נכתבה פרשה זו.

ובנביא ירמיה בפרק לד פסוקים יב’ ואילך כתוב: “וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם.

מכאן שדינים אלו של עבד עברי נמסרו לישראל ביום צאתם ממצרים!

ותמוה הדבר: מה הבהילות הזו? מדוע לא המתינו למעמד הר סיני ושם ימסרו דינים אלו יחד עם כל הדינים האחרים? מה כל כך תכוף הדבר עכשיו?? זה בדיוק הזמן הנכון למסור להם דינים אלו כשהם יוצאים ממצרים?

להבנת הענין נספר מעשה שהיה, בעיר אחת, שהיתה נמצאת בין גבול אוסטריא ובין גבול גרמניא, היה יהודי אחד עני מרוד, ומלאכתו היה סנדלר, והיו לו תשעה בנים, ופעם אחת בשבעה לחדש טבת, בזמן שהיו שלגים ורוחות חזקות בתחילת הלילה, ילדה אשתו בן עשירי, והוא מרוב צערו כמעט שהשתגע, כי היה עני מרוד, ולא היה לו מה לתת לילדיו הקטנים לאכל, והיו סובלים הרבה מהקור, כי לא היה להם לבוש מלבד סמרטוטים. וכשראה שצרתו צרה שאפילו סמרטוטים לכסות את התינוק הנולד אין לו.

הלך אל הרב של העיר וסיפר לו ממצבו, והרב הבין בצערו, ותיכף צוה הרב לשמשו להכין לו את העגלה.

עלה הרב לעגלה ופנה לעני ואמר, אני כבר הולך להביא עבורך את הדרוש לך ואל תדאג, ובעזרת השם יתברך יהיה טוב.

נסע הרב בערך חצי שעה, עד אשר הגיע לכפר אחד וידפוק על דלת בית אחד, ויצא משם משרת מלובש יפה, שואל אותו הרב, האדון נמצא?

אמר לו: הרגע הלך לישון, אמר לו הרב: אני באתי לראות אותו.

הלך המשרת ואמר לעשיר את דברי הרב. כששמע העשיר שהרב בא אליו, תיכף קם ממטתו ופתח את הדלת, ובפותחו את הדלת הרגיש בקור הנמצא בחוץ, והיה קשה לו לסבול את הקור, וביקש את הרב: יכנס הרב בפנים, אמר לו הרב: איני רוצה להכנס ורק באתי אליך שתקיים תיכף כמה נפשות מישראל שהם בסכנה, ותיכף תשלח לעני הזה אכל ומלבושים.

אמר לו העשיר: בסדר תכף אני אעשה כאשר דברת.

הוסיף הרב ואמר לעשיר: יש לי עוד משהו למסור לך. תדע שאני רוצה להיות המוהל של הילד הנולד ואתה תהיה הסנדק.

אמר לו העשיר: אני מוכן למלא את דבריך, אך הכנס כבר בפנים, כי אני מתקרר מאד.

אמר לו הרב: אני הולך תיכף אך עוד בקשה יש לי אליך, דע לך שהמילה תהיה בביתי ואני מזמין לכל הנכבדים וההוצאות של אותו יום יהיה הכל על חשבונך.

אמר לו העשיר: כן אעשה כבוד הרב כאשר דברת.

תכף חזר הרב למקומו, והעשיר פקד על משרתיו למלאת תכף עגלה מלאה ממזון ומלבושים, וכן עשו כאשר פקד עליהם, ובחצי הלילה הגיעו לביתו של העני עם העגלה המלאה מכל טוב ומלבושים. ויראו שני המשרתים שהביאו את העגלה אל בית העני וישתוממו מאד לראות איך ילדים קטנים חיים בקור כזה בצריף בלי חלונות ובלי דלת, והכל סתום בסמרטוטים בלואים, ומצד זה נכנס רוח והילדים בוכים. ומרחמנותם הרבה דפקו על כמה דלתות ושאלו אם יש איזה מקום לשכור.

חיפשו ולבסוף מצאו שני חדרים גדולים במקום אחד, תכף הכניסו לשם את כל המשפחה, נתנו להם מלבוש ואוכל, והחיו את נפשם.

והנה הגיע יום המילה, והרב הזמין הרבה אנשים נכבדים, ובא גם העשיר עם כל משפחתו, ואחר המילה ישבו ליד שולחן ערוך מכל טוב, וקיימו סעדת מצוה.

ובאמצע הסעודה שאל העשיר את הרב, מדוע לא רצה להכנס באותו לילה לביתו ועמד בחוץ ושוחח עמו, ובינתים הוא נצטנן ועד עכשו הוא מצונן?

אמר לו הרב: דע לך, שבכוונה עשיתי זאת כדי לספר לך מעשה שהיה, וכך היה המעשה.

והתחיל הרב לספר בפני הקרואים את המעשה הבא:

אתם יודעים שלפני זמן לא רב היתה מלחמה בין ממשלת גרמניא ובין ממשלת אוסטריא על עיר אחת שהיתה נמצאת בין גבולות שתי הממלכות וכל אחד היה אומר שעיר זו שייכת לו, והמלחמה ארכה בערך שלש שנים, ואף אחד לא התגבר על הצד השני.

והנה באותו זמן אמר מלך גרמניא, שאי אפשר להמשיך בצורה שכזו, ולכן עליו לרגל את המקום ולגלות את מסתרי האויב, ותפקיד זה מוכרח הוא לבצע בעצמו.

לבש המלך בגדים קרועים ונעלים בלואות, לכלך פניו, מילא עגלה אחת סמרטוטים ודברים ישנים והנהיג את העגלה כאחד העגלונים, כאשר הגיע לגבול תכף נתנו לו הגרמנים לצאת, כי ידעו שהוא המלך.

וכשהגיע לגבול האוסטרים, התחיל לדבר עם החיילים בלשונם, בכה בפניהם, ואמר שיש לו כבר שלש שנים שהוא נמצא בעוני גדול, והוא בעל משפחה גדולה, ואין לו מה לאכול, ומבקש מהם שיתנו לו מעבר כדי למכור מה שיש לו. והם האמינו לו לדבריו ונתנו לו להכנס לתוך העיר.

בהכנסו לעיר עזב את העגלה בקרן זוית אחת והתחיל לרגל ברחובות אוסטריא, והנה באמצע מעשיו הרגיש בו שוטר אחד שפרצופו דומה לפרצוף מלך גרמניא, ותיכף המלך הרגיש שהשוטר עוקב אחריו, ויתחיל לרוץ בתוך הסמטאות, מבלי לדעת לאן הוא רץ, והשוטר היה רץ אחריו עד שנכנס לסמטא אחת שאין בה יציאה ובאותה סמטא היתה חנות קטנה של יהודי זקן, שמלאכתו היתה לתקן פרסות של סוסים. תיכף נכנס המלך לחנות זו ואמר ליהודי: יהודי, עשה עמי טובה והצילני ממות. והיהודי הרגיש בענין שיש שוטר רץ אחרי האיש הזה, ויכניסהו לביתו שהיה לו פתח מן החנות לבית, וישכיבהו על הספה, ואת כל המיטות שהיו לו שם עליו יחד עם כל הכרים והכסתות, וחזר לחנותו והמשיך בעבודתו.

והנה נכנס השוטר לחנות וישאלהו על האיש ועל תארו ויאמר לו הזקן לא ראיתי אדם כזה. ויאמר לו השוטר: אני יודע שהאדם הזה הוא נכנס לכאן, כי אין בסמטא זו דרך אחרת לצאת ממנה. התחיל השוטר לערוך חיפוש והגיע למיטה שהיה שוכב שם המלך, ויתחיל להוריד את המטות אשר עליו עם הכרים והכסתות, וכמעט שהגיע לסוף, התעייף. ועזב השוטר את החדר והלך.

אחר כך נכנס הזקן לבית, ושאל את האיש מי אתה? ומדוע רודפים אחריך? אמר לו: אני מלך גרמניא, והרגישו בי שאני המלך ולכן רודפים אחרי, תכף הוציא היהודי לחם ומשקה ואמר למלך: תאכל ותישן ואל תפחד. וביום השני הלבישו כמו יהודי, והדביק לו פאות והלבישו ציצית גדול על בגדיו ואמר לו: עבוד עמי בחנות וה’ ירחם. אחר שבוע ימים שהם עובדים יחד, באו מהממשלה לקרא לזקן הזה שילך למחנה הצבא ויתקן את פרסות הסוסים. אז אמר הזקן למלך: עכשיו הגיע הזמן שתברח מכאן, תבוא אתי לעבוד שם כאחד הפועלים, וכך היה, נכנסו למחנה הצבא והתחילו לעבוד, ואף אחד לא חשד בהם, וכולם חשבו שהם עובדים יחד תמיד, ונתנו להם שם אוהל לישון, ונתנו להם לאכל ולשתות, וכך עבדו שם שלשה ימים. וביום הרביעי בבקר אמר הזקן למלך: ברח מכאן, כי אתה נמצא כאן קרוב לגבול, קם המלך ועשה עצמו כרוצה לפנות את צרכיו, עלה על הר גבוה ומשם ברח. ואחר יומיים כבשו צבאות גרמניא את העיר על ידי הריגול שריגל מלך גרמניא בתוך צבאות אוסטריא.

לאחר הכיבוש שלח המלך לקרא אליו את הזקן היהודי, בא הזקן ועמד לפניו. אמר לו המלך: בשביל הטובה שעשית עמי והצלתני ממות אני רוצה לתת לך נגד זה טובה, ולכן אני שואל אותך איזה טובה אתה דורש? ויאמר לו הזקן: אין אני דורש מאומה, רק שלא תקח מישראל מיסים במשך עשרים שנה.

אמר לו המלך: אתה הצלת נפשי ממות ועבור זאת אין מספיק מה שאתה דורש, ולכן בקש עוד וינתן לך. אמר לו: אני דורש שלא יצרו לישראל ויעזבו אותם לנפשם ללמוד תורה כרצונם.

אחר כך הסתכל הזקן בפניו של המלך, כאדם שרוצה לשאול משהו, אמר לו המלך: מדוע אתה מסתכל בי בצורה שכזו? מה אתה מבקש לשאול?

אמר לו הזקן: רציתי לדעת אדוני המלך, איך הרגשת בזמן שהשוטר בא לחדר והתחיל להוריד את הכרים והכסתות מעליך?

באותו הרגע קצף המלך קצף גדול ואמר: אתה פגעת בכבוד המלך ואתה חייב מיתה, ותיכף צוה המלך להכין את עמוד התליה כדי לתלות מחר את היהודי הזקן. כששמעו חכמי ישראל את הדבר הזה, באו לפני המלך וביקשו ממנו חנינה עבור היהודי. אמר להם המלך, כל מה שבקש היהודי הוא יקיים, אבל היהודי עצמו יתלה, כי הוא חייב מיתה מחמת שפגע בכבוד המלך, ולכן אין עבורו חנינה.

ביום השני העלו את היהודי בעמוד התליה, והמלך אמר שהוא רוצה בעצמו לתלות את היהודי, כי היהודי פגע בכבודו, וכן עשה לקח את החבל בידו והדק אותו על גרונו של הזקן היהודי, אבל לא הדק הרבה אלא מעט, ותכף עזב את החבל.

אז שאל המלך את הזקן: כשלקחתי החבל בידי והדקתיו סביב צוארך איך הרגשת? הנה נתתי לך גם את בקשתך שרצית להרגיש איך הרגשתי בזמן שהרימו את הכרים והכסתות מעלי, כי ענין זה אי אפשר להרגישו בדיבורים אלא במעשה.

ואז פנה הרב חזרה לדבר עם העשיר ואמר לו: אני עמדתי בפתח ביתך ולא רציתי להכנס לביתך כדי שתרגיש בעצמך את הצער של העני הזה, ואם לא הייתי מעמיד אותך בחוץ לא היית מרגיש בצערו ולא היית מטיב עמו כך.

כעת נבין את הציווי שנצטוו עם ישראל על עבד עברי , “שש שנים יעבוד..” ונצטוו מתי? בצאתם ממצרים! לומר להם, הנה כעת יצאתם ממצרים מבית עבדים, אתם יודעים יפה מאוד מה זה להיות עבד, הרגשתם זאת על בשרכם, דעו לכם, כאשר יהיו לכם עבדים ואתם תהיו אדונים, אל תשכחו מהי עבדות, וגם כאשר הורגלתם לעבד הזה שעושה את מלאכתכם בשלמות וטוב לכם איתו ונהנים משירותו, דעו לכם כי בחלוף שש שנים והגיעה השנה השביעית עם כל הקושי להיפרד ממנו ולשחררו, תצטרכו לעשות זאת ולשלחו לחופשי.

אם כן אין זמן יפה יותר לצוות את ישראל על כך אלא דוקא בעת הזאת שהם יוצאים ממצרים, שהם יודעים יפה מאוד מה זה להיות עבד. וכעת מרגישים הם את שמחת השחרור מה היא.

נושא: