פרשת יתרו – לא תחמוד – ובטחון בהשם

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: לֹא תַחְמֹד.” (שמות כ, יד)

שואל רבנו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה, כיצד התורה מצווה על האדם דבר שאין ביכולתו לקיימו? שהרי איך אפשר שלא יחמוד אדם בלבו דבר יפה שרואה, ואם כן כיצד התורה דורשת מהאדם דבר שהוא אינו יכול לעמוד בו?

מסביר הרב יסוד גדול באמונה, והוא שצריך האדם לידע ולהאמין כי החיים, הבנים, והפרנסה, לא תלויים בזכות האדם או בפעולותיו למענם, אלא הכל תלוי בידי שמים, ומה שנגזר על האדם שישיג, יקבל על מגש של כסף, ומה שלא נגזר לו, לא תועלנה לו כל תחבולותיו ומחשבותיו, מה בצע אפוא לבטוח בעושק ובגזל, ואין בהם ליתן או להוסיף מאומה.

וצריך האדם להחדיר אמונה זאת בלבו, וכשיאמין באמונה שלימה ביסוד זה, ממילא לא יחמוד דברים של אחרים אפילו במחשבה בלבו, שהרי יודע הוא כי אם זה מגיע לו יקבלו ללא שהות, ואם זה לא שלו לא יעזור לו שום דבר שבעולם כדי לקבלו.

וכבר פירש הגר”א את הפסוק בתהלים: “כגמול עלי אמו, כן גמל עלי נפשי”, שיש לאדם לנהוג בדיוק כמו התינוק. מה התינוק הולך למשחקיו ולעניניו ולא דואג לאוכל, כי יש אבא ואמא שידאגו להביא לו עד פיו, כך צריך האדם להתנהג ולהאמין שמה שכתוב לו יגיע עד אליו. ולמדונו חז”ל בגמרא מנחות (כט:( שהבוטח בה’ חסד יסובבנו, וכל הבוטח בה’ ותולה בטחונו בו יתברך, הרי שהקדוש ברוך הוא מחסה לו בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: “בטחו בה’ עדי עד כי ביה ה’ צור עולמים”, כתיב ב’ עולמים, הרי עולם הזה ועולם הבא.

והביא הרב על כך משל, כמו שאדם כפרי לא יעלה על לבו אפילו במחשבה להתחתן עם בתו של המלך בידעו שדבר זה לא יתכן לעולם, וכמו שאף אדם לא שואף לעוף בשמים כציפור בידעו שלעולם לא יהיו לו כנפיים, ולא חומד זאת אפילו במחשבה, כך כשיחדיר לעצמו את האמונה כי אף ממון או אשה או כל דבר שבעולם לא ימצאנו בגלל חכמתו שלו או פעלו, אלא רק בידי שמים תלוי הדבר, ואם הדבר שלו אז יקבלנו, ואם אינו שלו אין לו סיכוי לקבלו, ממילא אין לו מה לחמוד דבר זה בלבו. וזהו למעשה ציווי התורה “לא תחמוד”.

מסופר על רבי אברהם אבן עזרא שהיה עני מרוד וכל ימיו חי בעוני גדול, הרמב”ם שהיה חברו הטוב רצה מאוד לעזור לו, אך הרב אבן עזרא התנגד ולא הסכים בשום פנים ואופן לקבל עזרה כספית מאחרים. ישב הרמב”ם וחשב היאך יוכל לעזור לחברו הטוב ללא ידיעתו, ורעיון יפה נצנץ במוחו, הרי הרב אברהם אבן עזרא יוצא כל בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך לביתו, ובדרכו לתפילה עובר הוא על גשר סמוך, אשים לו שם כסף על הגשר, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, וכך יוכל הרב אבן עזרא לקבל כסף מדין מציאה כדין, ולא מדין צדקה.

אמר ועשה, למחרת השכם בבוקר הלך הרמב”ם לגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, נגש לגשר ופיזר שם שטרות של כסף ומיד התחבא מאחרי עץ סמוך וציפה לבואו של ידידו הטוב. ואכן מיד הגיע הרב אבן עזרא, אך מה רבה היתה הפתעתו של הרמב”ם, כשראה את חברו הטוב עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואין הוא מבחין כלל בשטרות הכסף שהכין לו במיוחד, פנה מיד הרמב”ם לידידו הטוב ושאלה בפיו, מדוע עברת היום את הגשר בעינים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא, כל יום אני עובר את הגשר בדרכי לבית הכנסת, והיום אמרתי לעצמי, מעניין אם אצליח לעבור את הגשר בעצימת עינים, וכך עשיתי, ואכן הצלחתי לעבור את הגשר בעינים עצומות. שמע זאת הרמב”ם וסיפר לרב אבן עזרא את מה שהכין לו על הגשר, ענה לו האבן עזרא את היסוד שלו, שהאדם מקבל רק מה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו לא יעזור שום דבר שבעולם ואפילו אם יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין הרי שזה ילקח ממנו בדרכים אחרות.

אל תבטחו בנדיבים…אומר דוד המלך בתהילים. והבוטח בה’ חסד יסובבנהו….

משה רבנו עליו השלום מגיע עם המטה, הקב”ה אומר לו השלך אותו…

מטה הוא משענת – אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ… פעמים שהמטה – המשענת הופכת לנחש!

יוסף ואחיו….. יוסף ושר המשקים….. ופעמים שהנחש הופך למטה! פרעה הנחש הפך למטה כאשר גידל את משה על ברכיו.

בגמרא בתענית (כא.) מובא מעשה על רבי נחום איש גמזו, ששלחו אותו בני ישראל למלך לבקש טוב על היהודים, ושלחו עמו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות, וכששהה רבי נחום במלון אורחים בדרך, באו גנבים וגנבו את כל המרגליות שהיו לו בארגז, ושמו תחתיהן עפר ואבנים פשוטות, שלא ירגיש רבי נחום בשינוי במשקל הארגז, אם היה ריק.

הגיע רבי נחום אל המלך, ואמרו לו, היהודים שלחו אליך דורון, מתנה טובה. צוה המלך למשרתיו שיפתחו את הארגז, ומצאו שכולו מלא עפר. וכמעט שהוציאו את רבי נחום למיתה, ורבי נחום בשלו, אומר “גם זו לטובה”, כי כל מה שעושה ה’ יתברך, הכל לטובה.

בא אליהו בדמות משרת לפני המלך, ויאמר לו, הנה זה העפר ששלחו אליך היהודים, יתכן והוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שהיה משליך אותו על אויביו ומנצח במלחמות. ויבוקש הדבר וימצא כי כן הוא, שהעפר ההוא, היתה בו סגולה מיוחדת כשזרקו אותו על האויבים, שנצחום. וכך ניצל רבי נחום, בזכות מה שהיה יודע להודות לה’ על הרעה, כשם שהוא מודה על הטובה, כי ידע שבאמת, הכל לטובה.

מיד ביטל המלך את הגזירה ומילא לרבי נחום את ארגזו באבנים טובות כתשורה ליהודים.

כשחזר לביתו נכנס שוב לבית המלון ללון, התפלאו כולם ושאלו, מה אתה עדיין בחיים? סיפר להם ר’ נחום….

חייבת להיות ידיעה ברורה אצל כל יהודי ויהודי כי “ה’ רועי – לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני”. עד ש”גם כי אלך בגא צלמות לא אירע רע, כי אתה עימדי!” אם רבונו של עולם הביאני לכאן, אם רבונו של עולם הגיעני דוקא עד הלום, אני מבין שלטובתי חייב אני לעבור בדך זו! זו ידיעה שחייבת להיות מושרשת, חיה, ומוחשית.

הנה כי כן, דברים אלו מעבירים מסר, אבל מטילים גם חובה. החובה היא, שידיעות רבות שהן בגדר תאוריה, אם נתבונן – נראה אותן במוחש. הדברים מטילים עלינו חובה להתבונן ולהפיק את הלקח המוחשי.

“השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. אם כן, חובה מוטלת עלינו:”שאו מרום עינכם, וראו מי ברא אלה!”

נושא: