פרשת יתרו – כיבוד הורים

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.” (שמות כ, יב)

מצות כיבוד הורים המצוה היחידה מביון עשרת הדברות שהתורה מציינת את שכרה בצידה!

אריכות ימים, ומן הסתם שיהיו ימים אלו של טובה וברכה ולא ימם שאין לו לאדם חפץ בהם!

שיא כבוד הורים הוא, כאשר זה בא על חשבון כבודך!

מצוה זו חיובה בכל זמן במשך כל חייו של האדם, ומשום כך לא מברכים על מצוה זו, שאין לה התחלה וסוף!

וכעת נשאל שתי שאלות האחת: למה באמת צריך לכבד את ההורים?

והשניה: מצות כיבוד הורים – מצוה כה מובנת מאליה, כה מתחייבת, כה מתקבלת על הלב. חוב מוסרי פשוט, מוסכמה חברתית בעולם כולו! לשם מה יש לצוות עליה? ועוד – להזכירה במעמד כה גדול ונשגב? כל העולם דממה, עם ישראל דרוכים, אומות העולם מקשיבים, כולם מצפים לשמוע את המסר השמימי היחיד מסוגו בהיסטוריה. והנה – צו כה פשוט ומובן, כלל אנושי אלמנטארי שכזה?!

הנה, חז”ל מעידים, כי אכן יש מן הגויים שאף הם הצטיינו באופן נפלא בכיבוד הוריהם!

פעם שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: אותי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה מאשקלון.

דמא היה גוי חשוב ונכבד. פעם אחת, בהיותו ראש שר החיל, היה יושב בין גדולי רומי, כשהוא לבוש מלבוש חשוב של זהב. והנה לפתע הגיעה אמו, שלא היתה שפויה בדעתה, והכתה בו על לחיו בפני כולם, משום שלא בא לשרת אותה כמנהגו! בעודה קוצפת ורוגזת, נפל מידה המנעל שהכתה בו. והושיט לה דמא את המנעל בחזרה כדי שלא תצטער, ולא הכלים אותה!

עוד מספרים חז”ל, כי פעם אבדה אבן “ישפה” מן החושן של הכהן הגדול [הכהן הגדול היה לובש על ליבו חושן זהב, שבו שנים עשר אבנים יקרות, כנגד שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה. האבן ישפה היא כנגד בנימין שהצטיין במידת השתיקה – יש לו פה והוא שותק], והיות שהכהן הגדול אינו יכול לעבוד כך בבית המקדש, לכך ניסו חכמים למצוא בהקדם אבן שכזו. שמעו כי יש אבן כזו בידיו של דמא בן נתינה מאשקלון, ומיהרו ללכת אליו. דמא אכן היה מוכן למכור להם את האבן, תמורת שישים ריבוא דינרי זהב. הלך דמא להביא את האבן, והנה הוא רואה כי אביו ישן, ורגליו פשוטות על התיבה שבה מונחת האבן. הלך לחכמים והודיע להם כי נכון לעכשיו, אינו יכול לתת להם את האבן. חשבו, כנראה הוא רוצה בעבורה סכום גדול יותר, והכפילו את המחיר! אך דמא עמד בסירובו. ניסו חכמים להעלות את המחיר שוב ושוב! – ועדיין הוא עומד בסירובו. משראו כך, פנו ללכת.

כשהתעורר אביו, קרא דמא לחכמים ואמר להם: הנה, מוכן אני עכשיו למכור את האבן. רצו חכמים לשלם את המחיר האחרון שנקבו, אמר להם דמא: האם אני אמכור לכם את כבודו של אבא תמורת כסף?! איני נהנה מכבוד אבותי כלום!

מה השכר שפרע לו הקב”ה? לשנה הבאה ילדה פרתו פרה אדומה, ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה! (ירושלמי פאה פרק א ה”א, קידושין לא ע”א, תוספות ויד דוד שם)

הנה לנו כיבוד הורים מיוחד במינו – של גוי! אדם מוסרי, בעל מצפון בריא – שאכן כיבד את הוריו בצורה מושלמת!

אך יתכן לומר סיבה קצת שונה מהיבט זה של אנושיות ומצפון!

הבה ונראה: עשרת הדברות כתובות על שני לוחות הברית, מיזה ומיזה. כאשר מצד אחד יש:

א) מצוות שבין אדם למקום…..

ב) בצד הימני אלו מצוות עשה ואילו בצד…

ג) במצוות שבין אדם למקום בכל דיברה מוזכר שם ה’

אנכי ה’.. לא יהיה לך אלוהים.. לא תישא את שם אלוקיך לשוא..

זכור את יום השבת לקדשו… ובהמשך שבת לה’ אלוקיך

כבד את אביך…למען ייטב לך והארכת ימים על האדמה אשר ה’ אלוקיך נותן לך.

ואילו בדברות הנמצאות בצד השמאלי לא מוזכר שם ה’ אפילו לא פעם אחת! למה?

שאלה זו כבר נשאל ר’ עקיבא בתלמוד ע”י אחד הגויים החשובים שהיו.

שאל אותו ר’ עקיבא, מה התחביב שלו עלי אדמות? אמר לו, יש לי רקורד בטחוני עשיר ביותר ויש לי רגש ואהבה מיוחדת לכלי נשק.

ומה אתה עושה בשביל תחביב זה שאל ר”ע?

ענה לו אותו גוי, אין פינה בביתי שלא נמצא שם כלי נשק מכל מיני תקופות, ומכל הסוגים.

שאל אותו ר’ עקיבא, במחילה מכבו’ , האם גם בחדר השירותים הצבת כלי נשק על הקירות.

אמר לו הגוי, בשירותים? מה פתאום? למה שאל ר”ע? ענה לו הגוי, כלי הנשק זה התחביב שלי, וזה דבר בעל ערך גדול ביותר אצלי, לכן אין ראוי שימצא דבר כזה במקום כזה.

אמר לו ר”ע א”כ ישמעו אזניך… הקב”ה בורא העולם חשוב הוא יותר מכל, ולכן אין ראוי שימצא במקומות של תועבות כאלה של ,לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף וכו’..

ואפשר אולי להסביר זאת בכך, שהדברות שבין אדם למקום, אילו לא נצטוינו ע”י בורא עולם עליהם, לא היינו חושבים לקיימם.

מה שאין כן במצוות של בין אדם לחברו, שזה ברור לכל בר דעת שבכדי לחיות בחברה מתוקנת ובריאה יש להישמר מכל משמר שלא לרצוח…

ע”פ דברים אלו שהסברנו יש לשאול, מצות כיבוד אב ואם מקומה צריך להיות איפוא בלוח השמאלי, במצוות שבין אדם לחברו, לא במצוות שבין אדם למקום?

אחי וריעי כמה זוגות נישאו ולא זכו לפרי בטן? מכאן נישא תפילה וברכה לכל אותם הזקוקים לפרי בטן שהקב”ה יזכה אותם במהרה אמן.

אבל הבה ונחשוב, זוג הורים שאין להם שום בעיה ובכל זאת זה לא הולך, לא מצליחים, למה?

חז”ל אומרים שלושה שותפים באדם… אצל זוג זה כנראה שחסר השותף השלישי! הצלע השלישית חסרה, ומי הוא החסר? זה הקב”ה! אז צריך לבדוק למה הוא נעדר מהשותפות??

ואם בכל זאת זוכים לפרי בטן, אזי מוכח לנו מכאן שזה לא בידי האדם אלא בידי שמים, וכבר אמרו חז”ל מפתח של חיה – יולדת בידיו של הקב”ה נמצא. א”כ כאשר זוג הורים זוכים ומביאים ילד לעולם הרי שזה דבר שמיימי, ופלאי, יש בו חלק של הקב”ה.

כעת יובן מדוע מצוות כבד את אביך.. נמצאת בחלק המצוות שבין אדם למקום, כיוון ששלשה שותפין הן באדם: הקב”ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב”ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ובזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אומר הקב”ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם ציערוני.

כמו כן עלינו לזכור ולדעת כי מצות כיבוד הורים – נכון שיש בה טעם פשוט ומובן של הכרת הטוב, מוסר והגינות, אבל זהו רק הרובד הפשוט, השכבה החיצונית. חכמי תורת הקבלה [הנקראת גם “פנימיות התורה”] יודעים כי בפנימיות מצוה זו, ישנם סודות טמירים בסדרי ההנהגה של העולם, עולמות עליונים תלויים בה, תיקונים עילאיים קשורים בה. אין לנו כלים להבין זאת! – “הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?! גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?!” (איוב פרק יא פסוקים ז-ח)

אדם שמכבד את הוריו רק מפני שזה זורם לו ככה ישר מהמצפון, רק מפני שהוא מבין שזה מה שצריך לעשות – זה טוב ויפה, אך זה עדיין לא מושלם. הוא הצליח להשיג רק את הרובד השטחי, את העטיפה החיצונית. אך עיקר קיום המצוה צריך להיות – בראש ובראשונה – מפני ציווי ה’, ככתוב בתורה: “כבד את אביך ואת אמך – כאשר ציוך ה’ אלוקיך”!

מסופר על רבי מנחם מנדל מרומנוב זצ”ל, שהיה יושב ולומד בחבורה עם תלמידיו, והנה בא אליו עני מסכן, לבוש בלויים, פניו חיוורות, וכל הופעתו מעוררת חמלה. ריחם עליו הרב, ורמז לשמשו שיביא לו מהארנק מטבע זהב יקרה. הושיט הרב לעני את המטבע, והלה אורו עיניו ושמח שמחה גדולה עד מאוד. אחר שהלך העני, התחיל הרב להיות מיצר על כך שנתן לעני את המטבע מרוב רחמנות, ולא מפני ציווי התורה. קרא שוב לשמשו וביקשו שילך לשוק לחפש את העני ולהחזירו אליו. כששמע העני כי הרב קורא לו, הצטער בלבבו וחשב: כנראה מתחילה רצה הרב לתת לי מטבע נחושת, והתחלפה לו מטבע הנחושת במטבע של זהב. והנה כעת הוא הבחין בטעות, ורוצה להחליף לי את מטבע הזהב במטבע של נחושת. אך מה מאוד נדהם העני, כאשר התייצב לפני הרב, והרב הוציא מארנקו מטבע זהב נוסף, ומסרו לו! לאחר שהלך, הביע השמש את פליאתו הרבה על מעשיו של הרב. רבי, אם רצית לתת לו שתי מטבעות זהב, למה מתחילה לא נתת לו שתיים, הלוא כשקראתי לו כמעט נפל לבו בקרבו, בחשבו שאתה רוצה לקחת לו את מטבע הזהב ולהחליפה בנחושת. אמר לו הרב לשמש: מתחילה חשבתי לתת לו רק מטבע זהב אחת, אך בראותי שנתתיה לו מרוב רחמנותי עליו, החלטתי כי עלי לתת לו
מטבע נוספת, נטו לשם מצות צדקה שציווני הבורא יתברך! (ענף עץ אבות עמוד קפג)

קיום המצוה לשם מצוה – זה מה שאכן חסר אצל הגויים. דמא בן נתינה קיים “כיבוד הורים” בשלמות המעשה, אבל חסר היה העיקר – קיום המצוה מפני ציווי ה’! אדם שמקיים מצוה רק מפני שהדעת נותנת, או רק מפני שרגשותיו מחייבים אותו לכך, אינו ראוי כל כך לקבל שכר על זה, שהרי עשה מעשה טבעי. אך אדם שמבטל רצונו מפני רצון ה’, אדם שמקיים מצוה מתוך תחושה של ענווה והתבטלות, “לשם יחוד קודשא בריך הוא”, ראוי הוא לשכר רב לאין שיעור! (מעם לועז)

וכעת נראה איך ועד כמה צריך לכבד את ההורים.

באיזו רמה של כבוד? הנהגותיהם של חכמינו ז”ל יתנו לנו מעט מושג על כך.

הגמרא (קידושין לא ע”ב. ירושלמי פאה פרק א) מספרת כיצד היה רבי טרפון מכבד את אמו המבוגרת. בכל פעם שהיתה אמו צריכה לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה מתכופף כדי שתעלה עליו ותיתמך בו! עשיר גדול היה, ויכול היה להעמיד לרשותה משרתות אין מספר, אך העדיף לקיים את המצוה בגופו. באחת השבתות, כשירדה אמו לטייל בחצר, נקרעה רצועת מנעלה, ונותרה רגלה יחפה. מיד בא רבי טרפון, התכופף ושם את כפות ידיו מתחת לרגליה, וכך הלכה על כפות ידיו עד שהגיעה למיטתה.

(פסיקתא רבתי פ’ כג) מסופר: פעם אחת חלה רבי טרפון, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמרה להם אמו: התפללו על רבי טרפון בני, שהוא נוהג בי בכבוד! שאלו אותה: איזה כבוד הוא נוהג בך? סיפרה להם. אמרו לה: אפילו עשה כן אלף אלפי פעמים – עדיין לחצי כיבוד לא הגיע!

רב יוסף היה סגי נהור [עיור], וכשהיה שומע את קול צעדי אמו, היה עומד ואומר: הריני עומד מלפני השכינה שבאה!

ובגמרא (קידושין לא ע”ב) מסופר: אבימי – היו לו חמשה בנים גדולים, וכאשר היה אביו – רבי אבהו, דופק על דלת ביתו, היה אבימי רץ בעצמו לפתוח את הדלת, ולא היה נותן לאף אחד לפתוח. ובהליכתו עד הדלת, היה אבימי קורא שוב ושוב: “כן, כן, אבא, אני בא, אני פותח…”.

הבן איש חי מסביר שאבימי ביקש לקיים את המצוה הגדולה של כיבוד אב – לא רק במעשה, אלא גם בדיבור, כדי לא להסיח את הדעת מקיום המצוה!

פעם אחת ביקש ממנו אביו להביא לו מים לשתות, הלך אבימי להביא את מבוקשו, והנה כשחזר מצא את אביו מנמנם. לא הניח אבימי את הכוס ליד אביו והלך, שאין זה כבוד, אלא עמד לפני אביו כעבד לפני רבו כשהכוס בידו, והמתין לו עד שיתעורר! [ובשעה שהיה עומד וממתין, זכה והתחדש לו חידוש תורה, בעניין שעד עתה לא הצליח להבינו. מכאן אנו למדים, שאדם לא יחשוב כי הוא מפסיד מזמן לימוד התורה כאשר הוא נצרך לעסוק בכבוד הוריו, אלא אדרבה, ידע שה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים, וישלח לו ברכה בזמנו, ויצליח לעשות חיל בתורה יותר ויותר. גם כי אריכות ימים שאמרה התורה, זה בא להשיב לו את הזמן שהוציא על כיבוד הוריו, כך שלא יחסר לו מלימוד התורה כלום.] (קידושין לא ע”ב)

ועד היכן מצוות מורא? אמרו חז”ל: “אפילו היה הבן לבוש בגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שציוהו בכך”. (סימן רמ ס”ג)

לא ישב הבן במקום המיוחד לאביו בבית, בבית הכנסת, בחנות, במשרד וכיוצא, מפני שנראה שמשווה את עצמו לאביו. (ראב”ן, ט”ז, ערוך השלחן. סימן רמ סעיף ב. שלד, שלז)

כסא מיוחד – אם יש לאבא כסא מיוחד [שניכר שהוא כיסאו, ואין הוא ככל הכיסאות], אסור לבן לשבת על כסא זה, אף שאין הכסא נמצא במקומו הקבוע. (שמט)

לא יעמוד הבן במקום המיוחד לאביו לעמוד שם, וכגון במקום שרגיל אביו לעמוד בתפילה בבית הכנסת. אולם מקום המיוחד לאביו לשבת, מותר לבן לעמוד שם, ואין בזה זלזול. (סימן רמ סעיף ב. שלד)

אם האבא הוא איש חכם וחשוב שמידי פעם מתייעצים עמו אנשים, ויש לו מקום מיוחד ששם הוא עומד בשעת דיבורו עימהם, אסור לבן לעמוד במקום זה, שנראה שמשווה את עצמו לאביו. (סימן רמ סעיף ב)

אסור לבן לסתור את דברי אביו או אמו, וכגון לומר לאביו: ‘אין נראים לי דבריך’, וכיוצא בזה. ואף שלא בפני אביו, יזהר שלא לסתור את דבריו, לומר: ‘אין נראים לי דברי אבא’. (סימן רמ סעיף ב. שסד)

אסור לבן להכריע את דברי אביו או אמו. למשל: אם האבא חולק עם חברו בעניין מסוים, אסור לבן להכריע ביניהם אפילו לטובת האבא, ולומר: ‘נראים לי דברי אבא’, כי עדיין מראה בזה שדעתו חשובה ומכרעת יותר מאביו. אולם שלא בפני האב, מותר להכריע לטובת האבא, שזהו מכבודו של אביו. (סימן רמ סעיף ב. שסד)

ונסיים בבדיחותא. מעשה באדם שהיה אדם פדנט! ובכל בוקר כמו שעון התעורר בארבע ושלושים ובשעה חמש כבר היה בביה”כ, וכך מנהגו בכל בוקר שהיה מתפלל בנץ.

בנו לעומת זאת הפך להיות חסיד, וכמעשיהם של חסידים, היו מתפללים שחרית בסביבות השעה 10 11 ואפילו 12 ולאחר מכן סועדים את לבם ורק בשעה 1 לערך מתחילים את יומם.

יום אחד הזמין האב את בנו לביתו, ונצרך החסיד לישון אצל אביו. ומשום כבודו של אביו הוצרך החסיד להשכים קום ולהתפלל עם אביו בנץ. ואכן, תפילת שחרית החלה בשעה 30 :5 ובשעה 6:15 נסתיימה התפילה.

החסיד לא מצא את עצמו 6:15 בבוקר מה הוא יעשה כעת? הוא מתחיל את היום בשעה 1 בצהרים וכעת 6 בבוקר, נהיה לו יום ארוך מאוד שהוא לא יודע מה לעשות בו?

אז אמר החסיד, כעת אני מבין מה שאמרה תורה, “כבד את אביך ואת אמך” ואם תכבד אותם אז יטב לך והארכת ימים, יהיו לך ימים ארוכים!!

נושא: