פרשת ויחי – כשהלב בוער אז צועקים

תובנות לחיים מקבורת יעקב אבינו בשדה מערת המכפלה

התורה, כידוע, אינה ספר סיפורים, חלילה וחס! בזוהר הקדוש נאמר: תיפח רוחם של אלו, החושבים שהתורה באה לספר סיפורים! אלא – אמר הזוהר הקדוש – כפי שבאדם יש לבוש, שעל ידו הוא מתכבד ומתראה בפני הבריות. והלבוש מכסה את הגוף, והעיקר היא הנשמה הפנימית. כך בתורה: הסיפור הוא כאותו בגד המכסה את הגוף, הסיפור מסתיר משמעות, לקח והוראה. והעיקר היא הנשמה הפנימית, הם הרזין דאורייתא, מסתרי חכמת הקבלה, וכל האורות העליונים התלויים בכל אות בתורה!

מספרים מעשה שהיה בביתו של “השרף מטריסק”, בלשון החסידים הוא נקרא “השרף” בבחינת “מלאך”.

יום אחד הגיע לביתו יהודי תושב גרמניה. תושבי אותו איזור בגרמניה – הם אנשים שקטים ורגועים בטבעם. היהודי התאכסן מספר ימים בביתו של הרבי. והנה לקראת הימים האחרונים לשהותו אצל הרבי שאלה אותו הרבנית: “איך אתה מרגיש כאן?” ענה לה: “הכל בסדר, אך דבר אחד אני לא מבין?” “מה אתה לא מבין?”, שאלה הרבנית. “מדוע הרבי עושה סקנדלים באמצע התפילה? צועק ומכה בידיו וברגליו. שיגיד את התפילה בשקט”. [ידוע היה שבשעה שעמד השרף בתפילה, ראו אש שבוערת מעליו והיה מתפלל בצעקות בקול רעש גדול. איזו דביקות איזו התלהבות].

אמרה הרבנית לאותו אורח: “מפני שהלב של הרבי בוער. אש בוערת בקרבו, ולכן הוא מוכרח לצעוק. אמר היהודי: “גם לי בוער, וגם אצלי הלב רותח, ואינני צועק, אני מתפלל בשקט”.

“לא”, השיבה הרבנית, “אם הלב בוער, מוכרחים לצעוק. אם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר”.

“לא, רבנית!” השיב האיש, “הלב בוער, ואני לא צועק”.

הרבנית שמעה לדבריו בנחת, ועזבה את המקום.

היה זה ערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. במוצאי שבת תכף אחרי ההבדלה ניגש לרבנית וביקש: “רבנית, את הכסף בבקשה.”

הרבנית שהייתה מאד פקחית שאלה: “איזה כסף”?

“הכסף שלי!” אמר.

“אולי, אולי, יש לך טעות?” אמרה הרבנית.

“רבנית, אל תעשי קונצים”!

“אולי התבלבלת?” המשיכה לשאול.

“רבנית, רבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! את יודעת בדיוק מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידייך, מונח בו כל כספי. יש שם גם הלוואות. נסעתי ליריד לקנות סחורה במה אקנה”?

“אולי נתת לאדם אחר?” שאלה ברוגע.

“רבנית!!!”, החל לצעוק, “רבנית מה את עושה לי”?

אמרה לו הרבנית: “תסלח לי, ר’ יהודי, תדבר בנימוס, בשקט. מה אתה צועק”?

“מה אני צועק? הלב שלי בוער.”

“אה, הלב שלך בוער, אתה צועק? קח את הכסף.

אבל דע לך, אם הלב בוער, אז צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא להוט בתפילה, בוער ביראת שמים, או בדברים בטלים”…

בפרשתנו פרשת ויחי מסופר על פטירתו וקבורתו של יעקב אבינו, וכך נאמר בפסוק: “וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה.”

דרשו חז”ל במסכת סוטה (יג.): “כיוון שהגיעו למערת המכפלה וביקשו לקברו שם, הגיע עשו והחל מעכב. אמר להם: המקום הזה כאן במערת המכפלה שלי הוא. אמרו לו: והרי מכרת את חלקך? אמר להם: את בכורתי מכרתי, אך האם את חלקי מכרתי? אמרו לו: כן, שהרי כתוב “בקברי אשר כריתי לי”. אמר להם: הביאו לי את האיגרת, את השטר. אמרו לו: האיגרת במצרים היא. ומי ילך? ילך נפתלי שקל הוא כאיילה. היה שם חושים בן דן, שכבדו אזניו משמוע, אמר להם: מאי האי? מדוע מתעכבים ולא קוברים את סבא יעקב? הסבירו לו: בגלל טענותיו של עשיו אנו מתעכבים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל כך בבזיון?! מיד נטל מקל וכרת את ראשו של עשו.”

ויש לשאול: מדוע מכל בניו של יעקב, דווקא חושים בן דן הוא שנתעורר לכבודו של יעקב אבינו? היכן היו שמעון ולוי הקנאים הגדולים שהרגו את כל שכם בגלל שפגעו בדינה אחותם? היכן כל שבטי יה, וכי לא הרגישו בבזיון אביהם המוטל ללא קבורה?

בכדי להבין, נסביר גמרא במסכת כתובות דף ס”ב ע”ב.

הגמרא מספרת על רבי חנינא בן חכינאי כי לאחר חופתו נסע עם רבי שמעון בר יוחאי לבני ברק ללמוד תורה מפי רבי עקיבא, ושהה שם שתים עשרה שנה. לאחר שתים עשרה שנה שלחה לו אשתו: בתך בגרה, בא והשיאה! כשחזר לעירו, ראה כי הרחובות פשטו צורה ולבשו צורה, כבישים נסללו, בתים נבנו, שמות הרחובות נשתנו, כך שרבי חנינא לא מצא את הדרך חזרה לביתו. ישב על שפת הנהר, עד ששמע קול אומר: בת חכניאי, בת חכינאי, מלאי כדך ונלך יחדיו.

רבי חנינא הבין שזו בתו, והלך אחריה עד שהגיע לביתו. כשהגיע לביתו, אשתו, שהיתה עסוקה אותה העת בניפוי קמח, פתאום “סוי ליבה” – ומרוב ההתרגשות מתה.

מה הפירוש “סוי ליבה”? מבאר רש”י: “ראה ליבה, כלומר נדמה לליבה פתאום שזה בעלה”.

מה כוונת הדברים? ראה לבה.

אם הייתה עומדת ישר עם מבט העיניים, אזי עד שהעיניים היו משדרות ללב (שזה מליונית השניה) בינתיים, ההרגש היה מסתנן ומצטנן מעט, אבל אצלה פעל הלב – הרגשת הלב פעלה אצלה יותר מהר מהרגשת העיניים, העיניים שלה היו בקמח אבל הלב הרגיש בפתאומיות, לפני שהעיניים השלימו את ראייתן. לא היה רגע של הצטננות, וכיון שלא היה שבריר שניה של הצטננות – מתה במקום. הזדעזע רבי חנינא ו”אמר: רבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה? בעי עלה רחמי וחיה” כאשר ראה שמתה התפלל ועשה בה תחיית המתים.

כעת נבין: כשהאחים עמדו ליד עשו, התחילו להתווכח אתו: “למה אתה לא נותן לקבור את אבא שלנו?”

עשו השיב: “אני הבכור”.

אמרו לו: “הרי מכרת לאבינו יעקב את המקום! יש ביניכם חוזה”.

“היכן החוזה?” שאל.

“במצרים”.

“נו, תביאו אותו”.

שלחו את נפתלי.

הם החלו לנסות לדון עם עשו, להיכנס עמו למשא ומתן בדרכים אחרות (להראות לעשיו את החוזה אולי כך יתחרט) ואז בינתיים מה קרה? ההרגש הצטנן (דק מן הדק).

אבל חושים בן דן שלא שמע את הטענות של עשיו כיון שהיה חרש באוזניו, הוא נשאר באותה רמה ראשונה של צער, הוא לא שמע כלום, אלא רק ראה איך שעשיו לא נותן לקבור את הסבא, דמו רתח – ונטל את ראשו מעליו. אצלו לא היה אפילו שבריר שניה של צינון.

אחים יקרים, הלב שלנו צריך לבעור אבל בדברים של קדושה, ביראת שמים, – איך אמרה הרבנית מטריסק: “דע לך, אם הלב בוער, אז צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא לוהט ובוער בתפילה וביראת שמים, או בדברים בטלים….”.

נושא:

תגיות: ,