פרשת ויחי – אחוות אחים

יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה…” (בראשית מח, כ)

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור, ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו… המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ, וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם ונם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה.” (שם. יד-כ)

יש לבאר: מדוע בירך יעקב את מנשה ואת אפרים פעמיים – ברכה ראשונה: “המלאך הגואל אותי מכל הנערים”, ברכה שניה: “בך יברך ישראל לאמור “ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”. כמו כן, מדוע בברכה ראשונה לא הזכיר יעקב כלל את שמותם של אפרים ומנשה, אלא אמר סתם: “יברך את הנערים”, ואלו בברכה השניה הזכיר את שמותם: “ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”. ועוד יש לבאר מה כוונת המילים: “וישם את אפרים לפני מנשה”, האם הכוונה היא שהקדים את אפרים למנשה בברכה? והרי זה מפורש בברכה עצמה שבירך יעקב ואמר: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה?!

בספר “שמן הטוב” אומר ע”ז ביאור נפלא בדרך הפשט, דהנה מפרשי התורה נתייגעו לפרש הפסוק: “שכל את ידע כי מנשה הבכור”, דאיך שייך לתת טעם על שכל את ידיו “כי מנשה הבכור”, הלא אדרבה, מכיון שמנשה הוא הבכור היה ראוי שלא יהפוך את ידו, אלא יניח יד ימינו על ראש מנשה ויד שמאלו על ראש אפרים? רש”י ז”ל בפירושו מיישב קושיא זו: “כתרגומו אחכמינון (לידוהי), בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואעפ”כ לא שת ימינו עלי”. וכן פירשו ה”אבן עזרא” ו”רבינו בחיי”.

אולם המהרש”ל, השל”ה הק’, ה”נועם אלימלך”, ה”כתב סופר”, ועוד מפרשים פירשו, שהפסוק בא לגלות לנו למה שכל יעקב את ידיו, היה לו להחליף את מקום עמידתם שיעמוד מנשה בצד שמאלו ואפרים בצד ימינו, ועי”ז לא יצטרך לשכל את ידיו ולברכם בידים משוכלות? ולכן מפרש הפסוק: “שכל את ידיו” – ולא הפך מקום עמידתם – “כי מנשה הבכור” – ולא רצה לבייש אותו להעמידו בצד שמאלו, לכן נתחכם שבעוד ראשיהם כפופים לקבל ברכתו, שיכל את ידיו מעל ראשיהם להחליף הימין לשמאל, וממילא לא ירגיש מנשה בענין החילוף ולא יצטרך להתבייש.

ולפ”ז יתיישבו כל הדיוקים, כי לכן בברכה ראשונה בירך אותם בלי להזכיר את שמותם: “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים”, שהרי אם מכיר את שמותם ויקדים את אפרים למנשה, יתגלה הדבר למנשה שהקדים את אפרים אחיו הצעיר ויתבייש. אולם אחרי שהדבר הרע בעיני יוסף: “ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים… ויאמר לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו”. וכתוצאה מכך יעקב מוכרח לענות לו: “ידעתי בני דעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו”. א”כ הרי כבר נתגלה למנשה שיעקב שכל את ידיו והחליף ימין עם שמאל כדי לברך את אפרים עם יד ימינו, ונמצא ששוב לא היה צורך להסתיר הדבר ממנשה. ולכן ברכם שנית והזכיר את שמותם בפירוש והקדים את אפרים למנשה: “בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”. ומכיון שכבר נתגלה הדבר למנשה, שוב לא היה צורך ג”כ לשכל את ידיו למעלה מראשיהם כדי להחביא הדבר ממנשה, אלא: “וישם את אפרים לפני מנשה” – דהיינו ששם בפועל את אפרים בצד ימינו ואת מנשה בצד שמאלו.

והשאלה הנשאלת, מדוע הקדים יעקב את ברכתו לנכדיו קודם לברכת בניו?

ונ”ל כי מצאנו שקיימת שמחה מיוחדת במינה אצל האדם מנכדיו, והיא עולה על השמחה שיש לו לאדם מבניו.

ומה הבסיס לתופעה זו?

הקדוש ברוך הוא ברא את היקום ובו סוגים מסוגים שונים של יצורים, אצל יצורים אלו לא מצאנו מושג של המשכיות. אצל יצורים אלו מקובל שמערכת היחסים מתחילה ומסתיימת ביצור הנולד ותו לא. ההורים דואגים ליצור הנולד עד זמן מסויים שיכול הוא לדאוג לעצמו ואז יש התנתקות, כל אחד לדרכו.

משא”כ אצל האדם שקיים המושג של המשכיות, חוליה ועוד חוליה שהופכות לשרשרת נפלאה ששורשיה נטועים בנצחיות וקשורה עד האבות הקדושים והאמהות הקדושות, וזה המיוחד שבאדם.

האדם בראותו את נכדיו יודע הוא שיש לו המשכיות יש לו כמין נצחיות, רואה הוא את החוליות הנרקמות ומתווספות לשרשרת המשפחתית הנפלאה שלו וזה גורם לו לרוב נחת ולשמחה אדירה.

זאת ועוד נבחרו דווקא אפרים ומנשה להיות בפי כל אב המברך את בניו “ישימך אלוקים כאפרים ומנשה”, כיוון שאפרים ומנשה הם הראשונים המייצגים מערכת יחסים אנושית אידיאלית, של אחוות אחים הקוטעת את רצף המאבקים והמלחמות ששררו בין האחים החל מבניו של אברהם אבינו – יצחק וישמעאל, דרך שני בניו של יצחק – יעקב ועשו, וכלה אצל בניו של יעקב, בשנאתם ליוסף אחיהם.

זוהי למעשה תשוקתו של כל אב לראות את בניו חיים בהרמוניה, באחוות אחים, מתוך שלום ורעות, דוגמת מנשה ואפרים, ולכן מברכים אנו את בנינו בכל שבת קודש, שבת של שלום, “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”.

נושא: