פרשת ויגש – הגשמים ולקחם

הגמרא במסכת תענית דף ז ע”א אומרת שיום של גשמים גדול הוא כתחיית המתים: “מתוך שהוא שקול כתחיית המתים, קבעו את הזכרת הגשמים בברכת תחיית המתים”.

ודאי שיש כאן גם ענינים גבוהים של סתרי תורה העומדים ברומו של עולם, של מפתחות הישועה שביד הקדוש ברוך הוא. אבל יש כאן גם משמעות פשוטה וכה מובנת בימינו אלה!

במשך השנים האחרונות ירדו הגשמים במשורה. היו אלו שנים שחונות, שנות בצורת, ומפלס הכנרת הלך וירד עד שהגיע ל”קו האדום”. אך לא רק הכנרת.

בתוקף מצוקת המים שאבו שאיבת יתר ממימי הבארות שבמישור החוף, ומי הים חילחלו אל הבארות המתרוקנות והמליחו את יתרת מימיהם. מצוקת המים היתה מוחשית ומאיימת. לחברת “מקורות” ניתנה הוראה לרדת אל מתחת ל”קו האדום”. נאסר להשקות את הדשא, צומצמו המכסות לחקלאות, והחלו בתכנון הבאת מים מטורקיה בבלוני ענק, ולבניית מפעלים להתפלת מי-ים. דובר על כך שזוהי תופעה כלל עולמית, שהמדבר מתפשט צפונה, ושכל ארץ ישראל תהיה לארץ הנגב, חלילה. שאין מה לעשות, זהו חלק מ”תהליך החממה” העובר על כדור הארץ, תוצאה של החור בשכבת האוזון. בקיצור: תמלאו את הג’ריקנים, כל עוד זורמים המים בברזים…

כל זה היה נכון, עד שנפתחו ארובות השמים, וגשמי ברכה החלו ניתכים ארצה. כבישים הוצפו, בורות נפערו, נחלים עלו על גדותם, ובתוך שבועיים ירדו משקעים של עונה שלימה. מפלס הכינרת עלה, הנחלים המשיכו להזרים אליו מים, השלגים בחרמון אף הם תרמו את תרומתם. הבארות במישור החוף התמלאו במים מתוקים, סכנת המליחות התרחקה, וכבר פתחו את סכרי הירדן… המדענים שינו את דעתם, וכרגיל מצאו הסברים… למפרע:

התפרצות הרי הגעש אשתקד שיחררה גפרית, וקיררה את העולם. לפתע נשכח החור באוזון, ונשכחה בעירת שדות הנפט בכווית… בבת אחת השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה!

גדול יום גשמים, כתחיית המתים“. תחיית המתים היא משלושה עשר העיקרים שלנו, ואנו מאמינים כי בוא תבוא. אף ביאת המשיח היא עיקר מן העיקרים. אבל אנו חיים בעולם העכשוי, וכל תכניותינו מבוססות על ההווה. מה יהיה, ואיך יהיה. מה יהיה על הכלכלה, על התעסוקה, על הבטחון. יהיה שלום? יהיו ויתורים? תהיה נסיגה? יהיה פיצוץ? איזו תסבוכת, איזה אופק קודר. יש חכמים שמנתחים את המצב, ויש פרשנים ומומחים, ואנו מוצפים בים של מלל ומאמרים. רק דבר אחד לא מביאים בחשבון: שיש לו להקדוש ברוך הוא תכניות משלו, ואנו מצפים לגאולה שתבוא בכל יום, ו”פתאום יבוא האדון ה’ אל היכלו”!

ממש כפי שקרה עם הגשמים, שהפכו את כל התחזיות השחורות על פיהן, כך יקרה גם אז: “שובה ה’ את שביתנו, כאפיקים בנגב”. כאותו נגב יבש וצחיח ולפתע פתאום, בלא כל התראה, מגיחים אפיקים סוחפים משומקום בשטפון עז!!

זוהי אמת בת למעלה משלושת אלפי שנים. יעקב אבינו היה שבע צרות, התאבל על העלמות בנו, והנה בא רעב לארץ. הוא שולח את בניו למצרים להביא אוכל – והנה תסבוכת חדשה. העלילו עליהם עלילה, אסרו אח אחד, ודורשים שיורידו לשם את בן הזקונים. “ויאמר יעקב אל בניו, למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח”.

ואמרו על כך במדרש דברים מבהילים, וכה מאלפים: “מעולם לא אמר יעקב דבר של בטלה, חוץ מזה! אמר הקדוש ברוך הוא: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי?!

וסאת הצרות לא נסתיימה, אלא הלכה והסתבכה: עלילת גניבת הגביע, ולקיחת בנימין לעבד, והשבטים הקדושים תמהים “מה זאת עשה אלקים לנו”… ולפתע אמר להם המשנה למלך: “אני יוסף”. והכל מאיר באור אחר, והכל מתבהר ומתחוור, ו”למחיה שלחני האלקים לפניכם”, והחיוך תופס את מקום הקדרות, והתקוה את מקום העצב.

“וחכיתי לה’, המסתיר פניו מבית ישראל”, אומר הנביא ישעיה. ההסתר רגעי הוא חולף וזמני “ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך”. ברגע אחד יפוח היום ונסו הצללים!

נושא: