פרשת וארא – ממתק לשבת – מצא את המשותף

בפרשת השבוע מתחילים אנו לקרוא על מכות מצרים, ובשבוע הבא נגיע לסופן. שונות הן זו מזו, היש להן מכנה משותף? כלל מסור בידינו מאחד מגדולי המחשבה בדורות האחרונים, הסבא מקלם זצ”ל: אם רואים אנו ספר, ומבקשים לעמוד על טיבו – נפתח בעמוד הראשון. מדבר הוא בנושא מסויים, אבל יתכן שהוא דן במגוון נושאים. כיצד נדע? נדפדף לעמוד האחרון. אם דן הוא באותו ענין, יש להניח שנושא זה עובר בו כחוט השני. בכך הסביר את דברי הגמרא במסכת סוטה יד ע”ב ש”התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים” (ואם בתחילתה נמצא ענין זה ובסופה – הרי שנושא זה שזור בכולה, ומרן החפץ חיים זצ”ל סקר פרשה אחר פרשה בהקדמת ספרו “אהבת חסד” ומצא בכל פרשה הוראות חסד נפלאות.

מצויידים בכלל נפלא זה, נתבונן במכה הראשונה והעשירית, ונמצא ששתיהן מורות דבר אחד – וממילא מהווה הוא את הציר המרכזי סביבו סובבות כל המכות. בראשונה, הפך היאור לדם והדגה מתה. היאור היה חיים למצרים, מים לשתיה ולהשקיה. בנוסף, סיפק דגה – והיא היתה מזונם העיקרי מן החי (“זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים”) כי הצאן היה אלוהי המצרים ולא אכלוהו (“כי תועבת מצרים כל רועה צאן… הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלונו”) – אבל בעיקר, היתה גאוות מצרים על היאור העולה ומשקה את תעלות השדות בלא טורח, היאור היה אלוהי מצרים ומבטחם, והנה הפך לדם והותירם נבוכים וחסרי אונים.

גם במכה האחרונה עלה המוות בחלונם, אין בית אשר אין שם מת ותהי צעקה גדולה במצרים – אבל לא היה זה מוות בלתי מבוקר, כמגיפה המחוללת שמות. הבכורים הם שמתו. הבכור הוא גאוות הבית, מבטח ההורים והאחים, המגונן והפטרון. ובמקום בו אין בכור, אמרו חז”ל, מת הגדול שבבית. והמסר, כאן וכאן, אחד הוא. היתה זו מכה כואבת, בתשתית החיים פגעה, אבל הלקח שנלמד נוקב היה לאין שיעור: בגאוה פגעה, את המבטח ערערה. הותירה אחריה מצרים נבוכים ומדוכדכים, חסרי ישע ומגן. אנשים שתמונת עולמם קרסה והתנפצה – “למען תדע כי לה’ הארץ”, הכל בידו, ואתה חשוף בפניו וחסר אונים!

ולאור זאת, ייבחנו המכות כולן: הבית הוא מבטח, והצפרדעים השתלטו עליו, מהכר והכסת ועד לתנור ולבצק. הגוף הוא מבטח, והכינים והשחין עשו בו שמות. מבקש אדם בטחון ברחובותיו, והנה שורצים הם חיות ערוב. סומך הוא על צאנו ועדריו, והדבר ממיתם. סומך על היבול, הברד מכהו והארבה מחסלו. סומך הוא לפחות על סדרי היום והלילה – והמאורות כבים לדידו ועולמו חשך עליו. בקיצור: לא קושי המכות בלבד, ולא רק הידיעה שהבורא שליט בכל ועושה בכל כרצונו. יותר מכך, ואולי העיקר – כל עולמם של המצרים נסדק וקרס, התנפץ לרסיסים. כל המבטחים איכזבו, התערערו ואבדו: “ובאלוהיהם עשה ה’ שפטים” וידעו הכל כי מבטח אחד יש, ואין בלתו: “הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד!”

והובטחנו: “כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות” – נביט סביב ונראה, האין. –”מכות מצרים” חוזרות על עצמן – לעירעור כל המבטחים כולם? הרי כל התפיסות קורסות – הבטחוניות והמדיניות, החברתיות והכלכליות – הכל, כדי להביא להכרה האחת: “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ – והיה ה’ מבטחו!”

נושא: