פרשת בא – שכל ההתחלות יהיו בקדושה

ידוע שכל דבר שהוא ראשון הוא בעל ערך עליון ושונה מהשאר!

היום ננסה לדבר על ענינים שאדם מתחיל בהם. או דברים שאדם מדבר בפיו, שתמיד יתחיל בדברים טובים ובדברים של קדושה.

יסוד ההתחלה שיהיה בקדושה ובטהרה

הנה נאמר בתורה: בשמות פרשת בא פרק יג’. “קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא וכו’, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה’ כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה’ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה” (שמות יג).

בספר החינוך כתב: משרשי מצוה זו, שרצה השם יתברך לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לאדם דבר בעולם רק מה שיתן לו השם יתברך בחסדיו, ויבין זה בראותו כי אחרי שיגע וטרח והגיע זמן שעשה פרי (בטן) וחביב עליו פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. זאת ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים שהרגם, והצילנו מידם (מצוה יח).

שורשי מצוה זו – מקורם ברקע ההיסטורי של יציאת מצרים, אבותינו לא זכו להשתחרר מעבדות מצרים בטרם הנחית ה’ על המצרים את המכה העשירית – מכת בכורות. כל בכורי מצרים באדם ובבהמה נספו, ולא היה בית שלא היה בו שְכוֹל, ואילו חייהם של בני ישראל ניצלו וניתנו להם במתנה מאת ה’ שפסח על בתי העברים, לכן אמר הקדוש ברוך הוא: “כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים”, מובן איפוא, שֶהַבֶּכוֹרִים שהם הראשית יועדו לה’.

דוגמא נוספת מצאנו בפרשת כי תבוא שכל דבר שהוא ראשית הקב”ה מעונין בו. כך כתוב בבראשית: “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. אומרים חז”ל במדרש רבא לא רק בשביל ישראל, לא רק בשביל התורה כפי שרש”י מביא, אלא חז”ל אומרים בשביל ביכורים שנקראו ראשית, שנאמר: “ראשית ביכורי אדמתך” בשביל מעשרות, שנאמר: “ראשית דגנך” ובשביל חלה, שנאמר: “ראשית עריסותיכם”.

הקב”ה מעונין בכל דבר שהוא ראשון, הוא רוצה את הבן הבכור שהוא ראשית, את הפטר חמור שהוא ראשית, את הביכורים ועוד ועוד.. עפ”י זה אולי נבין מדוע הקדיש יהושע בן נון את העיר יריחו קודש לה’ ואמר מי שיבנה את העיר יריחו בבכורו יֵיָסְדֶנָה, ובצעירו יציב דלתיה. למה הוא הקדיש אותה חרם לה’? התשובה היא אומר יהושע בן נון, אם הקב”ה רוצה את הבן הבכור, ואת הביכורים, ואת הדגן, והפרשת חלה, וכו’ אז הקב”ה מעוניין בראשית, אם כן אני אתן לו את העיר הראשונה שכבשתי. ניתן את הקודש והגדולה להקב”ה. וזה שאמר יהושע במזמור שחיבר ושאנו אומרים אותו שלוש פעמים ביום: “עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית”. אותו יוצר בראשית שרוצה את הראשית, אותו יוצר שרוצה את הבן הראשון הבכור שנולד, את הפרשת החלה, את הביכורים, את הפרי הראשון שעוטים עליו גֶמִי, הוא הוא היוצר שאני מעניק לו את העיר יריחו קודש לה’, זו המהות של הראשית, וזו המתנה שנתן יהושע להקב”ה.

הרמב”ם במורה נבוכים כותב על הפסוק שבפרשת שופטים: “וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה”.

שואל הרמב”ם במורה נבוכים, מה המיוחד בשלושת הדברים הללו שיתנו אותם לכוהנים?

ומשיב על כך, כי הלחיים הם ראשית הגוף, והזרוע ראשית האיברים, והקיבה ראשית המעיים, כי הראשית בכולם יינתנו למשרתי ה’ לכבודו יתברך. הקב”ה רוצה שייתנו את כל הראשית, את הטוב, לכהנים!

בפרשת ויגש פרק מו פסוק כח’ קראנו: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:

יעקב אבינו לפני ירידתו למצרים שולח את יהודה לגושן. לשם מה שולח אותו יעקב? אומר רש”י להקים לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

כל מי שקורא את הדברים שואל את עצמו מה כל כך דחוף לשלוח את יהודה? הרי המשפחה כולה בעוד כמה ימים יורדת למצרים, כשיגיעו יקימו את בית התלמוד?

ובכלל מה זה בית התלמוד שרוצים להקים? מה בדיוק? הלא כאן מדובר על איזה אוהל, חתיכת ברזנט עם כמה יתדות שניתן להקימו תוך כמה דקות? אז מה אם כן הבהלה של יעקב אבינו לשלוח את יהודה לפניו להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה?

צריכים לדעת כי יעקב אבינו מלמד אותנו כאן יסוד גדול ביותר, והוא: שכל פעולת ההתחלה שאדם עושה צריכה להיעשות בקדושה.

וכן כתב השל”ה הקדוש בפרשת ויגש: מיעקב אבינו למדים אנו יסוד שכל דבר שאתה עושה בראשונה תתחיל ותפתח אותו בדבר שבקדושה.

לדוגמא: אדם רוצה לרכוש דירה מה הוא מחפש דבר ראשון? איזה כיוונים יש לדירה? יש כיווני שמש? איזה נוף יש? רואים את הים? מי הם השכנים? איזה קומה הדירה? בין כמה שנים הבנין? וכן הלאה והלאה.. זה בסדר, זה נורמטיבי, אבל לפני כל זה אומר השל”ה הקדוש, בראש ובראשונה תחפש איפה יש מקום לבנות את הסוכה? איפה פינת הלימוד שלי, שאוכל לשבת ללמוד? יש בית מדרש קרוב? בית כנסת? תלמוד תורה? זה האלף בית, תחפש את הדברים שבקדושה, ואחר כך שאר הדברים!

וכך אומר השל”ה הקדוש, לפני שיעקב אבינו ירד למצרים הדבר הראשון שעשה זה בית תלמוד! אתה מתחיל דבר, תתחיל בקדושה.

ה”חפץ חיים” זצ”ל מביא לכך ראיה מהמשנה הראשונה במסכת ברכות. שואלת המשנה, מאימתי קוראים את שמע בערבית? ומשיבה: משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם. שואלת הגמרא, למה המשנה לא כותבת שעה? למה תולים זאת בשעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם?

אומר הח”ח זצ”ל, הגמרא באה ללמד אותנו שעל כל שאלה שאתה משיב תקשור את התשובה בדבר שבקדושה!

דוגמא: שואלים אותך איפה זה רחוב מסוים? אתה יכול לענות זה הרחוב המקביל לבית כנסת פלוני. הנה הכנסת דבר שבקדושה, אמרת בית הכנסת. זה שלימדו אותנו חז”ל, מאמתי קוראים את שמע בערבית? אפשר לומר חצי שעה אחרי שקיעת החמה, אבל לא כך, אלא צריך להכניס בתשובה דבר שבקדושה, ולכן תלו זאת בשעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם.

אם ככה למדנו מכאן יסוד שכל דבר שהשורש שלו, ההתחלה שלו, אם נעשית בקדושה הרי שההמשך פורח נכון.

וכך מצאנו בדברי הרמב”ן בפרשת ניצבים, על הפסוק: “פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה” (דברים כ”ט, י”ז). כתב הרמב”ן: “פן יש בכם שרש רע, שיפרח וְיִשְׂגֵה, ובימים הבאים יוציא פרחים רעים, ויצמיח מרורות, כי האב – שורש, והבן – נצר משורשיו יפרה. והוא בא בברית ובאלה הזאת, לרמוז כי משורש מתוק לא יצא מר”.

משווה הרמב”ן את האב לשורש, ואת הבן היוצא ממנו לפרי. כל אדם הוא פרי של הדור הקודם ושורש לדור הבא. מעשיו של האדם יוצרים טבע חדש בתכונותיו ובמציאותו, והוא כשורש מנחיל תכונות אלו לדורות הבאים אחריו, שיהיו דומים לו.

פגם הנמצא בשורש, אשר יצמיח בעתיד פירות באושים, בכוחו לעכב ברכה, לעכב שפע, שהרי ‘משורש מתוק לא יצא מר’. אם כן המרירות של הדורות הבאים נמצאת כבר בשורש. לכן אם השורש רע הוא, מה יש לֶצַפּוֹת לעתיד?

בדומה לכך מצאנו רעיון נוסף: יעקב אבינו ע”ה בדרכו למצרים עובר דרך באר שבע. נשאלת השאלה בשביל מה? מה הוא חיפש בבאר שבע? במקום ליסוע ישירות מחברון למצרים הוא עובר דרך באר שבע ומה הוא מחפש בבאר שבע, שואל המדרש? ועל כך משיב המדרש ואומר:

על הפסוק בפרשת תרומה: וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים: (שמות כו. טו’) אומר רש”י: ועשית את הקרשים. היה לו לומר ועשית קרשים, כמו שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו “טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים”, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן: (רש”י)

נשאלת השאלה, אם הקב”ה עתיד לצוותם על בניית המשכן במדבר מן הסתם שידאג להם לחומרי גלם, כשם שהוריד להם מן, שליו ומים וכו’ מי שיביא את אבני השוהם, את אבני המילואים, מי שיביא את היריעות, את התחש, את כל חומרי הגלם הנצרכים לבנית המשכן, יביא גם קרשים, אם כן מה חשובים כל כך קרשים אלו? מדוע אם כן היו צריכים לסחוב על גבם את הקרשים? זאת ועוד, יעקב אבינו לא מצא מה להכין לבניו רק קרשים? מה חשובים כל כך קרשים אלו?

התשובה לכך היא: על הפסוק הזה: “ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים” אומרים חז”ל במסכת סוכה דף מה ע”ב: ‘עומדים, שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין ת”ל עצי שטים עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים’.

חז”ל מגלים לנו דבר נורא, הקרשים הללו שהביא יעקב אבינו מארץ ישראל לעולם לא יכָּלו, לעולם לא תאחז בהם התולעת, ולעולם לא יתבלו! עצי שיטים עומדים לעולמי עולמים העצים האלה הם נצחיים, לא יהיה בהם שום בלאי, שום קלקול.

כתב הספורנו בתחילת פרשת פקודי, לא אחזה שום פחת במשכן הוא נטמן כמו שהוא במעבי – בבטן האדמה בשעה שבנו את בית המקדש. זאת מדוע?

כיוון שהעצים הללו נעשו מתחילה ע”י יעקב אבינו! עצים עצי שיטים עומדים לעולמים, לנצח נצחים, משום שיעקב אבינו ירד לבאר שבע להביא עצי שיטים. מה המיוחד בבאר שבע, להביא משם עצי שיטים? אומר רב נחמן שהלך יעקב אבינו אל ביתו של אברהם אבינו שם נטע אברהם אשל. ואלו העצים שתחתיהם אירח א”א את המלאכים, תחתיהם אירח את כל הבאים לביתו, עצים אלו שנטע אברהם אבינו בקדושה ובטהרה אומר יעקב, עצים אלו ניקח למשכן העתידי, אם אלו העצים ישמשו כיסודות למשכן, הרי שיהיו עצי שיטים אלו עומדים לעולמי עולמים, לנצח, לא יתכלו ולא יתבלו לעולם, ושום תולעת לא תאחז בהם.

זהו יסוד גדול שמשליך על כל מהלך חיינו!

ועל פי יסוד זה נוכל להבין את דברי הגמרא במסכת בבא מציעא דף פה ע”ב.

הגמרא מספרת שאמר רב חנינא לרב חיא אם חלילה תשתכח תורה מישראל אני יכול להחזיר אותה בכח הפלפול.

אמר לו רב חיא אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל.

מה עשה? הלך רבי חיא זרע זרעים של פשתן, כשיצאו גבעולי הפשתן הוא עשה מהם רשתות, לאחר מכן הוא פרש את הרשתות במקום של הפקר ולאחר מכן נצודו בהם צביים והוא שחט את הצביים ונתן את הבשר לעניים והלך והשרה את העור שלהם בסיד, שירטט אותם וכתב חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה. כל מי שלמד באותם ספרים שכתב רבי חיא לא שכח את מה שהוא למד.

מהיכן למד רבי חיא סוד זה שמי שילמד בספר תורה זה שהוא כתב לא ישכח את התורה?

אומר רבי חיא את היסוד הגדול הזה למדתי מיעקב אבינו. אם יעקב אבינו הלך מחברון לבאר שבע לקחת את הארזים שנטע אברהם אבינו, למה? כי הראשית, ההתחלה, בקדושה. ואומרת התורה ועשית עצי שיטים, איזה עצי שיטים? עומדים. אומרת הגמרא שעומדים לעד ולעולמי עולמים. אמר רבי חיא אם אני יתחיל את הכל מהתחלה מנקודת האפס, כל מי שילמד בתורה שאני כתבתי, זאת תהיה תורה לעד ולעולמי עולמים. זה סודו של רבי חיא.

כעת אולי הבנו כמה חשובה נקודת הראשית. נקודת ההתחלה!

לפי זה אולי נוכל להבין גם את המשנה במסכת אבות בפרק ב’ משנה ח’.

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

מה משבח רבן יוחנן בן זכאי את רבי יהושע בן חנניה? “אשרי יולדתו”! איזה שבח זה לרבי יהושע? זה שבח לאמא שלו לא לו! אם אתה רוצה לשבח אותו, אז תאמר עליו שהוא חכם, חסיד, עניו, גאון?

אומר רבנו עובדיה מברטנורא במקום, האמא שלו גילתה את הסוד ואת היסוד! ברגע שנולד הביאה אותו בעריסה לבית המדרש כדי שהאוזניים שלו ישמעו דברי תורה! מזה יצא רבי יהושע בן חנניה גדול הדור, אם כן השבח הגדול שלו שהאמא השכילה לעשות את המעשה הזה להביא אותו לבית המדרש בעודו בעריסה.

זהו יסוד ההתחלה!

מצאנו עוד כי מרן הבית יוסף פסק, אם אדם התפלל תפילת שמונה עשרה ולא כיוון באבות אעפ”י שכיוון בכל שאר הברכות יחזור שוב ויתפלל. הרמ”א לא פסק כך, אבל כך כותב מרן המחבר, ומדוע? כי זה יסוד ההתחלה של התפילה, זוהי תחילתה של התפילה.

הגמרה במסכת נדרים דף לב’ אומרת: ברית מילה שקולה כנגד כל התרי”ג מצוות, למה? כי זאת המצווה הראשונה שניתנה לאברהם אבינו וזאת המצווה הראשונה שאדם מקיים בגופו. זהו יסוד ההתחלה!

וכשם שיש יסוד התחלה לגבי מצוות כך להבדיל יש בפאן השני, ההיפך מזה.

“ויחל נח איש האדמה ויטע כרם”, אומרים חז”ל: עשה את עצמו חולין. למה? כיוון שהלך בראשונה ונטע כרם – גפנים. למה התחיל ונטע גפן? והלא יש חיטה, שעורה, שקודמים הם לגפן, למה אם כן התחיל בגפן?

כותב על כך הספורנו, “ויחל נח” התחיל בפעולה לא טובה, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו כי מעט מן הקלקול בהתחלה יש הרבה ממנו בסוף.

בפרשת בהעלותך אומרת התורה שמרים ואהרון דיברו במשה. וכך אומר הפסוק: “ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח”.

מרים ואהרון שאלו, למה משה רבינו פרש מאשתו? ניגלה אליהם הקב”ה ואמר: “מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה”? משה לא כשאר הנביאים הוא! משה בן ביתי הוא, נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות.

“ויחר אף ה’ בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג”. אם כן מרים נצטרעה, והוסגרה שבעת ימים עד עבור ממנה הצרעת. ומה עם אהרון? למה רק מרים? אמנם שבגמרא במסכת שבת כתוב שגם אהרון נצטרע, אבל לא כתוב שכלאו אותו שבעה ימים כמו על מרים. ויתכן כי נצטרע אהרון רק לכמה רגעים ותו לא! יתכן.

על כל פנים, זה שמרים נהיתה מצורעת וסגרו אותה לשבעה ימים, כי היא היתה הראשונה שדיברה “ותדבר מרים ואהרון” היא פתחה בעבירה, אם היא פתחה בעבירה היא קיבלה את העונש.

רבינו בחיי בפרשת וישב כותב, שאדם צריך להיזהר מאוד כאשר רוצה הוא לדבר, אזי המילה הראשונה שמוציא מפיו תהיה טובה, ולא מילה רעה.

ארבעה פתחו ב’אף’ והסתלקו מן העולם. והיתה בהם קנאה ונענשו על כך והם: קרח, נחש, אופים, [שר האופים] ו – המן. וסימנך ‘קנאה’.

זהו ענשה של קנאה

וכך שנינו במסכת אבות (פרק ד’, משנה כ”ח): “הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”, הרי שאין לך דבר גרוע ממנו, וכאשר שלמה המלך רצה לגלות לנו את סבת הצרות והבעיות, הוא מסכם זאת בארבעה מילים: “והכל מקנאת איש מרעהו”, משום שהקנאה לא נותנת לאדם מנוח, וכל ימיו מכאובים.

אם כן למדנו כדברי רבינו בחיי להיזהר מאוד על המילה הראשונה שמוציאים מהפה שיכולה חלילה לגרום לצרה גדולה עד מאוד רחמנא ליצלן כיוון שההתחלה היא הקובעת.

יה”ר שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל גם לא בפינו ובלשוננו לעולם ועד אמן ואמן.

נושא: