שתים עשרה שנה היה יוסף כלוא בבור השבי: שתים עשרה שנות חשכה ועלטה. ולפתע, בלא כל אזהרה, ללא כל הכנה: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור – ויגלח, ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה" – ובתוך שעה מצא עצמו משנה למלך מצרים!

ואמרו חז"ל במדרש שכך דרכם של צדיקים וכך דרכו של עם ישראל: "מתוך צרה – רווחה, מתוך אפילה – אורה, מתוך נפילה – התעלות". כך היה במרדכי היהודי, שמתוך לבישת שק ואפר, אבל וצום, בכי ומספד – הורכב על סוס המלך בלבוש מלכות, והעיר שושן צהלה ושמחה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כך היה בגלות מצרים, שמתוך קושי השעבוד ותקפו, אף תבן לא ניתן להם – ומשם יצאו מאפילה לאור גדול. כך יהיה בגאולה העתידה, שמתוך תוקף הצרות של תקופת "עיקבתא דמשיחא" תבוא תשועת עולמים, וכך היה ביוסף הצדיק: "כי מבית האסורים יצא למלוך".

אך לא זו בלבד. אלא: "ויריצוהו מן הבור", במהירות ובבהילות! וכן נאמר במגילת אסתר בגאולת פורים: "ויבהילו להביא את המן" אל המשתה שהביא לתלייתו. וכתב רבינו עובדיה ספורנו זצ"ל: "ויריצוהו מן הבור – כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כפי הנאמר בישעיה נו: "כי קרובה ישועתי לבוא" וכך גם נאמר בתהלים פא: "לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו – כמעט (בשעה מועטת, רש"י) אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי" וכך היה ענין (גאולת) מצרים, כפי שנאמר בחומש שמות פרק יב: "כי גורשו ממצרים", וכאמרם ז"ל (בהגדה של פסח) "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". וכן אמור לעשות לעתיד, כנאמר במלאכי ג: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים (ביאר הרד"ק הוא המלך המשיח) וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא (הוא אליהו הנביא), אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:

וידועה אגדת חז"ל במסכת סנהדרין צח ע"א, באליהו הנביא שהורה לרבי יהושע בן לוי היכן יוכל לפגוש במלך המשיח. וסימן נתן לו, שיכירו: כל גופו מלא פצעים – כי נשמה כללית הוא, של עם ישראל כולו. וכשהעם חוטא ופוגם רחמנא ליצלן בנשמתו, משתקף הדבר במצבו של המלך המשיח והוא מתייסר בעוונותינו. והוא מטפל בפצעו אחד לאחד.

מדוע אינו עושה ככל החולים האחרים, מדוע אינו מסיר את כל התחבושות יחד, למשוח את כל הפצעים ולרחוץ את כל הרטיות בבת אחת?

כי חושש הוא שמא יגיע רגע הגאולה בפתע פתאום – שיהיה מוכן ומזומן בכל רגע, תיכף ומיד. שלא ימתינו עד שיחבוש פצעיו! ומדוע, הלא חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד חמש דקות! לא – דרכה של תשועת ה' שהיא נעשית במהירות הבזק, שאינה מתעכבת ולו רגע קט!

אם נתבונן מעט סביבנו, אם נתבונן במאורעות תקופתנו – תקופה שהביאה לתמורות כה מפליגות באורחות החיים – ונשאל את עצמנו: כה הרבה המצאות מתחדשות, הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, הקידמה משתוללת. מה הוא המכנה המשותף, מה הוא חוט השני העובר בכל ההמצאות? תהיה התשובה: המהירות הגוברת, התאוצה המתעצמת! לחשוב, שלפני מאה שנה עוד נסעו רוב בני האדם בכרכרות ועגלות, ורכבו על סוסים וחמורים! נסללו מסילות ברזל וכבישים, והנה נתגמדו המרחקים. רכבות הקיטור פינו את מקומן לרכבות חשמליות, ספינות הקיטור פינו מקומן לאניות מדחפים, מטוסי הבוכנה למטוסי סילון הטסים במהירות על קולית. מקלטי הרדיו המתחממים לאיטם הומרו בטרנזיסטורים המופעלים חיש, המחשבים האיטיים הפכו מיושנים. שבבים זעירים מבצעים מליוני פעולות לשנייה והקידמה של היום היא הגרוטאה של מחר! הטלפונים הישנים, עם החוגה החוזרת לאיטה למקומה, הומרו בטלפוני לחצנים המחייגים במהירות הבזק, ואלו בפלאפונים עתירי זכרונות. והאנשים, גם הם היו לקצרי רוח, ללחוצים, אצים רצים, חסרי פנאי ומנוח, רדופים ועצבניים, ממהרים וחייבים להספיק.

כך גם בעולם המדיניות. התהליכים שהעולם עבר במאה השנים האחרונות, שתי מלחמות עולם והמון מלחמות איזוריות, קום הקומוניזם וקריסתו, מותם של עשרות מליונים במלחמות ובמחנות ריכוז ועבודה, ברעב ובשטפונות, כה הרבה נדחס לפרק זמן כה קצר, כאילו במרום האיצו את דוושות ההיסטוריה – כל אלו, מסממניה של הגאולה המתקרבת הם, אשר בה "פתאום יבוא האדון אשר אתם מבקשים", לפתע פתאום תחול התמורה היסודית, ואור חדש על ציון יאיר!