"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ." (דברים כא, י)

בשמו של הרבי מפשיסחא זצ"ל אמרו: בתורה כידוע יש את חלק הפשט ויש את חלק הדרש. וכלל בידנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. אך ישנם פרשיות בהן הדרש הוא פשט המקרא. כדוגמא, הביא את תחילת פרשתנו: "כי תצא למלחמה על אויביך", שדרשוהו חכמים על מלחמת היצר. ופירוש זה למעשה זהו עומקו של הפשט!

הבטחה היא מאת הבורא יתברך, שהיוצא למלחמת היצר סופו לנצח. מקרא מפורש הוא: "הלא אם תטיב שאת". הקדוש ברוך הוא פונה לקיין לבל יתייאש מדחיית קרבנו. אם תשפר מעשיך, ייסלח לך, "ואם לא תטיב, לפתח חטאת רובץ". היצר אורב לכל פירצה ומנצלה. "ואליך תשוקתו", אתה ישן לו והוא ער לך. אך אך יאוש: אם תרצה תוכל לו, ותתגבר עליו, "ואתה תמשול בו".

לא בכדי קוראים אנו פרשה זו בחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון נפש תשובה ומעשים טובים כדי לזכות בדין בראש השנה הבא עלינו לטובה, ואשרי מי שעניו בראשו לשוב בתשובה שלימה ולמחוק את כל שטרי חובותיו. אך ידוע נדע שאין די בלוח חלק כדי לזכות בשנה טובה, אין די בכך שאין עושים רע לזולת – אדרבה עלינו להרבות במצוות ובמעשים טובים, בקום ועשה כדי שכף המאזניים תכריע לשנה מבורכת, לחיים ושלום, לאושר ואורה!

ובספר "אבותינו סיפרו לנו" מובא בענין זה סיפור מאלף, שסיפר הגאון רבי יוסף סיסו הכהן זצ"ל, סגן ראש הרבנים בתוניס, אודות רב גדול שנקלע לעיר אחת. ביקש לעמוד על טיבה, ושאל אדם שנקרא בדרכו: "בני, מה מצב שמירת המצוות ולימוד התורה בעיר?" אמר לו: "השבח לבורא עולם, רבי, בני העיר יראים ושלמים, אין בהם רוצח ושודד, גנב ונוכל! לו היו כל היהודים כן, היה משיח בא משכבר!"

"שמחתני בדבריך, בני", אמר הרב, "אך כיצד מצטיינים הם במצוות, בצדקה ובחסד, כשרות ושבת וחג?"

נבוך הלה וגימגם: "למה לקטרג, רבי! דיינו בכך שנמנעים הם מעבירות וסרים מרע בבל כחם, ומה ידרוש מהם מעבר לכך?!"

הבין הרב לרוע המצב, וחשב בדעתו כיצד יפקח עיניהם להבין שאין די בהמנעות מעבירות, ב"סור מרע" ויש צורך גם ב"עשה טוב", להרבות במצוות ולדקדק בהן בכל היכולת.

עודו הולך, ואפו סלד – לנחיריו הגיע ריח מבחיל. נשא עיניו וראה נבלת חמור בצד הדרך ועליה חשרת זבובים. התחלחל והתרחק, ולפתע אורו עיניו. פנה אל השמש שליווהו, ואמר: "קנה אריג שחור, אחכה לך כאן". האריג הובא והחכם הורה: "עבור ברחובות העיר וקרא בקול גדול שנמצא מת מצוה במבואות הכרך וכלם חייבים לצאת ללוותו. תכריז שרב גדול עומד להספידו וקבורת מת מצוה קודמת לכל מצוות שבתורה! יסגרו האנשים את עסקיהם ותצאינה הנשים מבתיהן, יאספו הכל לשמוע הספד מעורר לב!"

תוך שעה קלה נאספו ובאו כל יהודי העיר, אנשים נשים וטף, תוהים וחרדים: מי הנהרג, במי פגעה מידת הדין וכיצד?! אך לא זמן רב תהו. החכם עלה על אבן גדולה ופתח בקול רוטט: "אחינו בני ישראל, שמעו! כאשר נמצא חלל באדמה ולא נודע מי היכהו, חייבים בני העיר הקרובים אל החלל להביא עגלה ערופה ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, אין לנו חלק באסון"…

רטט התרגשות עבר בקהל, והרב המשיך: "על אחת כמה וכמה, כאשר הנפטר הדגול היה מיחידי סגולה – מימיו לא סח דברים בטלים, ואין צריך לומר שלא דיבר לשון הרע, שקר ורכילות. כל ימיו שרוי היה בתענית דיבור!"

ההתרגשות גאתה: צדיק כזה חי בקרבם!

"לא זו בלבד", המשיך הרב, "הנפטר היה מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים! גיוו נתן למכים וסבל הכל בדומיה! גם בענייני פרישות מעטים כמותו. מעולם לא אכל בשר, ומימיו לא ישן במיטה! מסתפק במועט היה, ולמרות שסבל מהקור מעטים היו מלבושיו, קרועים ומטולאים. עניו היה מכל הברואים, מי יתן לנו תמורתו!"

געו הכל בבכיה, וקראו: "מי הוא, רבי! לא ידענו על צדיק כה נשגב שחי בינינו!"

"אכן, חייבים אנו לבקש סליחתו על שלא הערכנוהו כדבעי בחייו", ענה הרב וירד מן האבן אל הגופה המכוסה שחורים. הסיר את הלוט – והכל נסוגו אחור מפני צחנת גווייתו של החמור…

החלו רוטנים: "צחוק עשה מר לנו"…

אמר: "חלילה, בני! כל המעלות שהזכרתי, בכולן הצטיין הנפטר דנן. עניו היה ובעל ייסורים, שמר פיו ולשונו והסתפק במועט. קיים את הצווי "סור מרע" עד הקצה האחרון. ועם זאת חמור היה וחמור נשאר. ומדוע? כי לא קיים "עשה טוב"… לא התעלה בתורה, לא הרבה במצוות, ולא גמל חסד"… ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ונשמה זו זקוקה היא למזון רוחני, שהוא לימוד תורה ושמירת מצוות כראוי!