"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ…" (טו, ז)

את הביטוי "אחד העם" (בראשית כו. י'), מסבירים חז"ל: "המיוחד שבעם" (רש"י שם), הוא המלך. "את הכבש האחד תעשה בבוקר" (שמות כט. לט'), מפרשים חז"ל: המיוחד שבעדרו, (יומא ע. ע"ב) הטוב והמובחר. "פר אחד" (במדבר ז. טו'), פירש רש"י: מיוחד שבעדרו.

אף כאן, מסביר רבינו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל: כשתפגוש בעני ואביון, אל תבזה לו בליבך. דע לך, שיתכן ומאחרי מסך העוני והדלות מסתתרת נפש יקרה ועדינה, פגיעה ורגישה. יתכן והאביון הזה הוא "אחד מאחיך", מהמיוחדים שבהם!

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (טו, ז)

פירש רבינו שלמה אלקבץ זצ"ל: היהודי מטיבעו רחמן הוא, (יבמות עט. ע"א) וליבו משתוקק לגמול חסד ולהטיב. לפיכך אין התורה צריכה לצוותו לפתוח את ליבו, אלא רק להזהירו שלא לסוגרו ולאוטמו…

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: (טו, יא')

שאל הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו "אם למסורת": מהו: "על כן אנכי מצוך לאמר", למי לומר? ועוד הקשה: הואיל ו"לא יחדל אביון מקרב הארץ", כיצד מצוה התורה מצות צדקה לכל ישראל? במה וכיצד יוכל העני לקיימה ושאלה אחת מתורצת בחברתה. שכך עונה התורה הקדושה: "על כן אנכי מצוך לאמור: פתוח תפתח את ידך". העני מצוה בזה להתרים את העשירים, ולומר להם לפתוח את ידם לאביונים, ונחשב לו כאילו הוא עצמו נתן…"גדול המְעַשֶה יותר מן העושה" (בבא בתרא ט. ע"א)

מעלת הצדקה כה גדולה, שבכוחה אף לשנות גזר דין מות שנגזר על האדם. כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י).

מעשה בגביר אחד שזכה לבנות ולהקים שכונה על שמו בירושלים, סמוך לשער שכם, ר' משה התגורר באחת מערי אירופה, ועשיר גדול ובעל נכסים רבים. ידו היתה פתוחה לכל, והיה נתבע ונותן בעין יפה לכל דבר מצוה, וכל קשה יום שהגיע לעירו, לא היה צריך אלא להתדפק על ביתו של ר' משה וכבר היה בעל הבית מפייסו בדברים ומהנהו משלו.

פעם אחת בא אליו עני אחד בן טובים, ולו בת בוגרת, שלא היה לאל ידו להשיאה, ובידו מכתבי המלצה מגאוני הדור. העני חשב שהעשיר יתן לו איזה סכום לסייעו לצרכי החתונה, אולם התפלא מאד לשמוע מהגביר שהוא מוכן לשלם לו כל צרכי החתונה, ואחר שהעני נקב בסכום הדרוש לזה, עמד הגביר ושילם לו את הכל. ראה הגביר שהעני עומד ומשתומם מכל זה, רצה לעודדו, ואמר לו, שמע נא, אני נותן לך את כל זה בתנאי שתזמין אותי לחתונה, צחק העני ואמר, בודאי שאזמינך לחתונה, הרי כל החתונה היא בזכות נדבת לבך.

יצא והתחיל בהכנות לצרכי החופה, וכשהכל היה מוכן ומזומן, יצא אבי הכלה לאולם הנישואין בשמחה ובשירים בתוף ובכינור. אך למרבית הפלא שכח להזמין את הגביר העשיר. והנה כשעמדו החתן והכלה מתחת לחופה, קרס לפתע אבי הכלה והתעלף לעיני כולם.

משהשיבו את נפשו, החל לבכות בקול מר, ואיש לא ידע על מה ולמה? היו אנשים שלחשו בניהם, ובניהם בודים מליבם שנטרפה עליו דעתו ו"מקח טעות יש כאן".. ושמא התגלה פסול בחתן? סבבוהו קרוביו והפצירו בו לדעת על מה ולמה? שיספר את דאגתו ויסיח בפניהם צערו..

הכניסו אותו לחדר צדדי וגם הרב נכנס אחריו כדי לברר מה אירע? לאחר שנרגע קמעא, סיפר לרב סיבת צערו על שנשבע לר' משה שנהג בו חמלה וכבוד – שיזמינו לחתונה והנה בשל הטרדות המרובות שכח ולא הזמינו.

הרגיעו הרב ואמר: אם כך פני הדברים, לא נורא ניתן לתקן זאת. הבה ונלך כולנו, כל המסובים והאורחים, לבית הגביר, ונזמין אותו ברוב עם למשתה, וללא ספק שיתפייס ויבוא…"

עמדו כל המסובין ויצאו לביתו של ר' משה, שהיה מוקף חומה ושערי ברזל. ראו כי השער נעול מתוכו, וחדרי הבית אפלים, לבד ממקום אחד שהיה מואר. היה הדבר תמוה ביותר בעיני כולם, שהרי תחילת הלילה הייתה אותה שעה…

קפץ אחד מן החבורה ודילג אל מעבר לחומה והציץ אל תוך החדר המואר, לתדהמתו ראה איך בעל הבית שכוב כפות בחבלים על הרצפה ופיו קשור בסמרטוט, וחבילות רבות של כסף מונחות על השולחן.

צעק האיש וקרא לכל הקהל שבאו להזמין את ר' משה, מיד נכנסו כל הפמליא לבית העשיר והופתעו לראות אותו ואת אשתו כפותים לכרעי המטה, מיד שחררו אותם מכבליהם, והגביר סיפר להם את כל הקורות אותו, ואמר שאלמלא באו לכאן כפסע היה בינו ובין המות, ורק בזכותם נשארו בחיים על כל רכושם…

לא עברו ימים רבים ור' משה הגביר הודיע כי הוא מרגיש חובה גדולה להודות ולההל לבורא יתברך על הנס הגדול שעשה עימו, ולכן הוא מקדיש את כל כספו לעניי ירושלים. – "וצדקה תציל ממות".


כתב ה"חפץ חיים": אנשים רבים מחפשים סגולות שיוולדו להם בנים, ומוציאים על הסגולות מאות ואלפים רובל כסף כל אחד לפי עושרו. תמוה בעיני, הלא יותר טוב שיעשו סגולה הנמצאת בחז"ל. היינו שיתעסקו תמיד במצות הצדקה לעזור לעניים במה שיוכלו… ובזכות זה יתנהג השי"ת עמהם גם כן במדת צדקה וחסד, וימלא רצונם בזה. כמו שאמרו חז"ל שזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו', וכן עשו הרבה אנשים בזמנינו והצליחו בזה. ובספר "שם עולם" הוסיף ה"הפץ חיים", בעיני ראיתי מעשה נורא בענין זה:

איש אחד היו לו בנים, ומתו כולם ר"ל, בא לפני חכם שיתן לו עצה וסגולה לענין זה, והשיב לו איני יודע סגולות, אך עצתי שתעשה גמ"ח קבוע בעיר. אולי יתן ה' בזכות מידת החסד שתתנהג עם אנשים, יתחסד ה' עמך ויתן לך בנים.

האיש שמע לעצתו ועסק הרבה בענין זה עד שיסד גמ"ח קבוע בעיר. הוא קיבל על עצמו את המצוה להתעסק בענין זה, להלוות על משכונות ועשה פנקס עם תקנות לענין זה כנהוג, ובתוך התקנות היה כתוב שפעם אחת לשלש שנים בפרשת "אם כסף תלוה…" יתאספו הכל ויעשו סעודה שתהיה חיזוק למצוה זו.

ויהי ככלות ג' השנים, נולד לו בן! ולאות שהדבר אירע בזכות המצוה אירע יום שמיני ללידתו ביום שהיה מיועד עוד קודם לכן לאסיפתם. אותו אדם עסק במצוה זו כמה וכמה שנים, ובמשך השנים הללו נולדו לו כמה בנים.

אך, ברבות הימים שכח את טובותיו של הקדוש ברוך הוא ובא לפני החכם וביקש ממנו, היות שהוא טרוד מאד והגמ"ח גדל וגם יש אנשים המערערים עליו, לכן, יראו למנות נאמן אחר שיעסוק בגמ"ח. החכם מיאן באמרו שבודאי אחר לא ינהל את הגמ"ח טוב כפי שהוא מנהל, אך כעבור כמה שנים, כאשר הרבה להפציר בחכם שיעשה בקשתו, הוכרח להסכים לדבריו ועשו בחירות ונבחר נאמן אחר במקומו לעסוק בגמ"ח. מעשה זה היה בתחילת הלילה. ויהי ממחרת בא אותו אדם אל החכם וסיפר לו שקרה דבר נורא. באותו לילה נחנק לו ילד קטן אחד רח"ל… ומיד חזר ואחז במצוה זו.

הנך רואה בעליל שבזכות החסד נולדו לו בנים, וכאשר נסתלק החסד התחילה מידת הדין תיכף להתגבר עליו, לכן, יראה האדם להחזיק במצוה זו של צדקה וגמ"ח ולא להרפות ממנה.

אחר פטירתו של ה"חפץ חיים" ניתן הדבר לפרסום בשם הגרי"מ רבינוביץ זצ"ל מחבר ספר "אפיקי ים", שהמעשה הנ"ל קרה בראדין והחכם הנזכר, הוא רבינו ה"חפץ חיים" בעצמו…

סיפר הרב יחיאל מיכל גוטפרב, מאנשי החסד הנודעים בירושלים, באסיפה שהתכנסה בביתה של הרבנית שמואלביץ, זוגתו של מרן הגר"ח זצ"ל ראש ישיבת מיר.

על דלת ביתו של אברך תלמיד חכם, מיקירי קרתא דירושלים, שהתברך בארבעה עשר ילדים, התדפקה אישה ענייה וביקשה שיתנו לה בשר – עוף לאכול.

בעל הבית, שככל עמלי תורה אין הפרנסה מצויה בביתו בשפע, וכל בני משפחתו ניזונים מלחם צר ומים לחץ, ניסה להסביר לאשה שאת שני העופות היחידים שיש לו במקרר, הוא שומר לחג הקרב ובא, ואם יתן לה את הבשר לא יישאר לו במה להאכיל את עולליו המרובים. והאישה נשארה לעמוד בפתח, מתחננת על נפשה ועל רעבונה.

לא עברו שניות אחדות והאברך עשה את חשבון נפשו בצורה אחרת. אם האשה האומללה הזו לא התביישה להגיע עד פתח ביתי ולבקש שיתנו לה בשר לאכול אות היא שבאמת הגיעו לדידה מים עד נפש, וא"כ מה יקרה אם ילדיי לא יאכלו בשר בחג?

ישראל רחמנים בני רחמנים הם, אומרים ועושים. הוא ממהר להתנצל בפני האשה על סירובו, ומבקש ממנה להמתין עד שילך למקרר ויוציא את העוף. כיון שהבין את הזכות הגדולה שהזדמנה לידיו להאכיל אשה ענייה, מיהר האברך בשמחה להוציא את הבשר. כדי לחוש את מידת העניות ששררה בבית, די אם נאמר שהמקרר שעמד במטבח היה מהמודל הישן שאי אפשר לפותחו מבפנים, ודלת המקפיא בתוך המקרר.

האברך ניגש למקרר, ומפיו נפלטת זעקת אימים. את מי הוא מוצא שם?… את ילדו בן השלוש שניכלא בתוכו מבלי יכולת להשתחרר! הילד היה כבר כחול לגמרי, וסבל מקשיי נשימה איומים. בניסי ניסים הצליחו אנשי ההצלה להחזיר אותו למצב נשימתי סדיר, ומנתוני הדו"ח הרפואי עולה שאם הפעוט היה נשאר במקרר עוד מחצית הדקה, היה קורה הגרוע מכל…

כיוון שלא היתה לבני הבית כל סיבה לגשת למקרר בתוך מחצית הדקה הקרובה, הרי שהמסקנה החותכת היא שרק מעשה החסד שהחליט בעל הבית לעשות ברגע האחרון, הציל את בנו ממוות בטוח.

לבד מהראייה המאלפת לדברי חז"ל, שאינם זקוקים לראייה, שצדקה מצילה ממוות, אפשר לשאוב מסיפור זה עוד לקח חשוב מאין כמותו: ממצווה לא מפסידים לעולם… ("טובך יביעו")