"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." (יב, כח)

לקראת כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל כורת משה רבנו ברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, בהפרדה חדה ומוחלטת של ברכה בהר גריזים וקללה בהר עיבל. וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: (דברים יא. כט') משה רבנו מָתְרֶה בהם ואומר: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: ואז מונה בפניהם את החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ וכו'..

ונראה כי את מכלול הנושאים בפרשה יש לחלק לשני חלקים.

האחד הוא: עקירת העבודה זרה מהארץ אליה הם נכנסים, וכן כל הנושאים הקשורים לכך שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שלא לשמוע למסית, דוגמת נביא שקר, ועוד.. בבחינת "וביערת הרע מקרבך".

והשני: מצוות שבין אדם לחברו, הפרשת מעשרות, גמילות חסדים, צדקה, שמיטת כספים, לא לשלוח עבד עברי ריקם, וכו'..

נראה כי יש כאן כמין חיבור בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. ללמדך שחייב אדם לקיים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו ללא אפשרות של פיצול ביניהם ולקיים רק חלק מהם, יש לקיים גם את וביערת הרע מקרבך ובמקביל לעסוק בפן החברתי, ההומאני, הסוציאלי. אלו הם שני צדדי מטבע אחד של תורת ישראל.

ולא זו בלבד אלא שיש לדאוג שהמעשים והמצוות ובכל מצוה עצמה תהיה שלמות גם כלפי שמים וגם כלפי אדם בבחינת והייתם נקיים מה' ומישראל.

רעיון זה ניתן לדלות מאחד הפסוקים שבפרשתנו.

שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני יהוה אלהיך: (יב' – כח')

ותמוה כפילות הלשון בסופו של הכתוב, כי תעשה הטוב והישר.. ליכאורה אם טוב הדבר ישר הוא, ואם ישר הדבר טוב הוא?

רש"י פירש הטוב: בעיני השמים. והישר: בעיני אדם.

ונראה לומר יש פעמים שאדם עושה מעשה טוב בעיני שמים, אך בעיני הבריות מעשה זה אינו מצטייר יפה ואינו ישר בעיניהם, מעשה כזה אינו מקובל בשמים. חובה מוטלת על האדם לעשות מעשיו שיהיו גם טובים בעיני שמים וגם ישרים בעיני אדם.

ולהמחיש הדבר נביא לכך סמך מהתלמוד, אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעי …(חגיגה טו)

רבה בר שילא שאל לאליהו הנביא, מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו אליהו הנביא, הקב"ה אומר דברים בשם כל החכמים מלבד משמו של ר' מאיר, שאל אותו מדוע? אמר לו אליהו כיון שלמד תורה מאחר, אלישע בן אבויה שהיה רבו של ר' מאיר ולבסוף יצא לתרבות רעה. שאל רבה את אליהו למה? רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אמר לו אליהו, כעת אני שומע את הקב"ה אומר מאיר בני אומר וכו'.. וליכאורה הקדוש ברוך הוא לא ידע את שאמר רבה בר שילת, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק עד שאמר זאת רבה? ומדוע הוצרך להמתין עד שיאמרו זאת בעולמנו?

אלא העניין הוא עד שבית דין של מטה לא יסכימו ושזה יהיה ישר בעיניהם לא יסכימו על כך בית דין של מעלה, כפי שאומרים, כשם שהתירו לכם בית דין של מטה כך יתירו לכם בית דין של מעלה.

נמצא שחייבים הדברים להיות מקובלים כאן עלי אדמות ורק אח"כ יקבלו משנה תוקף בעולמות עליונים. זהו "ועשית הטוב והישר", כפירוש רש"י הקדוש.

דוגמא נוספת מצינו אצל דוד המלך.

וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו) בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת: (שמואל ב פרק יב)

וקשה הרי נאמר בתלמוד במסכת שבת (נו א') א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א יח'- יד') ויהי דוד לכל דרכיו משכיל … והלא דוד עצמו אמר חטאתי לה'?

ונראה לומר, מה שאמר דוד חטאתי, לא נתכוון לומר שחטא בעצם המעשה, אלא התוצאה של המעשה כפי שהבינו העם, זה החטא עצמו, ואם היה יודע שזו תהיה הבנתם היה עושה זאת בדרך אחרת כדי שיהיה ישר גם בעיני אדם ולא יהיה להם מקום לרנן, וע"כ אומרת הגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.