"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם." (יא, כז-כח)

יש להבין את לשון הפסוק, מדוע בברכה נאמר "אשר" ובקללה נאמר "אם"?

עוד צריך לבאר שבברכה נאמר רק תנאי אחד אשר תשמעו וגו', ואילו בקללה נאמרו הרבה תנאים אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך וכו', ללכת אחרי אלוהים אחרים וגו'.

ביאר בספר "מעגלי צדק", אמרו חז"ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין מצטרפת למעשה. וכתב המהרש"א טעם הדבר כיון שהולכים אחר חזקה. ישראל מוחזקים שיעשו את המצוה ולכן מצרפים מחשבה למעשה, ובעבירה מוחזקים שלא יעשו.

והנה אמרו חז"ל (מדרש משלי פ"י) בשעה שהחכם יושב ודורש והעם שומעים, באותה שעה הקב"ה מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל. היינו בזה ששומעים לדברי החכם האומר דברי כבושין ומקבלים על עצמם לקיים את דבריו, אף אם בסוף אינם מקיימים, מ"מ באותה שעה נמחלו עוונותיהם, בזכות השמיעה והקבלה דהוי כמעשה.לפי זה מובן היטב, בברכה נאמר "אשר תשמעו אל מצות" ללא תנאים, באופן וודאי, שהרי על השמיעה והקבלה לבד כבר יגיע להם הברכה אף אם נזדמן אחר כך שלא קיימו את קבלתם, שקבלה כמעשה. מה שאין כן בקללה "אם לא תשמעו" ועם תנאים, שהרי בעשיית עבירה רק כאשר לא ישמעו ויעשו בפועל הרע, רק אז יענשו.

וכתב הבן איש חי על מי שאינו שומע: מעשה ברועה, שהיה רועה את צאנו מחוץ לעיר, והיתה אשתו מביאה לו את מאכלו בשעה השישית. פעם חלתה אשתו ולא באה. הגיעה השעה השביעית והשמינית, והרעב הציק לו. חשב ללכת לביתו ולאכל, אבל בידי מי יפקיד את צאנו? נשא עיניו וראה איש אחד קוצר חציר. פנה אליו ואמר לו: "השגח בטובך על העדר עד שובי, ואני אתן לך דורון בשכרך".

אבל אותו הקוצר היה חרש, וכסבור היה, שהרועה מבקש ממנו את החציר בעבור צאנו. אמר לו: "לך מעלי, כי יש לי חמש כבשות בביתי, ובעבורן קוצר אני את השחת". וסימן לו בידו שילך ויפנה ממנו. אך רועה זה גם הוא חרש היה, ולא שמע מה שנאמר לו. הוא ראה רק את תנועת ידו של הקוצר, והבין, שאמר לו ללכת לביתו לחיים ולשלום, ואל לו לדאוג לעדרו, שכן הקוצר ישים עליו את עינו. הלך הרועה לביתו, אכל ושתה, שב לעדרו ומצאו שלם – כבשה אחת לא נעדרה, הבין הרועה, שהקוצר קיים את הבטחתו, והחליט לשלם לו כגמולו. חשב, מה יתן לו על שעה של שמירה? יתן כבשה שלימה, הרי זה יותר מדי. החליט להגיש לפניו כבשה אחת, שהיתה צולעת על רגלה. הכבשה הפריעה לעדר בלכתו, אבל בביתו של הקוצר – הריהי אוצר יקר. נשא בידיו את הכבשה והעמידה לפני הקוצר, ופיו מלא תודה. ושבח.

חשב הקוצר: "ודאי בא זה להאשימני, שאני שברתי את רגלה של כבשתו, והוא דורש ממני לשלם את הנזק!" מיד קרא בקול גדול: "לא התקרבתי אל העדר, ולא נגעתי בכבשים, למה תעליל עלי עלילת שוא!"

הרועה, שלא שמע את דבריו, הבין, שהלה מסרב ליטול ממנו כבשה בעלת מום. דחפה לעברו ואמר: "אל תביט אל מומה, שמנה היא, ונותנת חלב למכביר. ואם תשחטנה, יהיה לך בשר בשפע!"

הבין הקוצר, שהרועה עומד על תביעתו, חרה בו אפו והכהו על לחיו. התחילו שניהם מתכתשים ומכים זה את זה.

והנה אדם אחד הלך במדבר רגלי, וראה סוס תועה הולך לקראתו. עלה על הסוס ורכב לדרכו. עוד הוא רוכב, והנה ראה שני אנשים מתכתשים ורבים. רצו אליו השנים ואחזו ברסן הסוס, והתחילו לטעון באוזניו את טענותיהם. זה צועק : "נשבע אני שלא נגעתי בכבשיו!" וזה קורא: "מתנה הבאתי, וסטירה קבלתי!" אך אבוי, גם רוכב הסוס היה חרש, וחשב, ששניהם מאשימים אותו בגניבת הסוס, מיד נטש את הסוס ונס ברגליו. עמדו השנים וברחו, ואמרו: "לבטח רץ האיש אל המושל, להאשימנו בשוד דרכים!" מהרו השנים וברחו, ואם לא מתו – עודם מסתתרים עד היום הזה…