"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ." (דברים ז, יב)

"והיה עקב תשמעון". פירש רבינו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל: אין "והיה" אלא לשון שמחה, (ויקרא רבא יא. ז) "עקב", הוא לשון סוף. אי אפשר לשמוח אלא בסופו של תהליך.

נצחונות ביניים בתחנות הדרך, אינם אומרים מאומה. אף עלולים להתגלות כרועץ.

מסופר בגמרא: (מועד קטן יח. ע"ב). רבא שמע אדם שופך נפשו בתפילה: "ריבונו של עולם, שפלונית תיאות להנשא לי!"

יעצו: "אל תבקש בלשון זו! אם ראויה היא לך, תסכים בלא תפילה. ואם לאו, עוד תתחרט שהסכימה!"…

התקומם הלה: הלואי ותסכים, אהיה המאושר בתבל, אין סיכוי שאתחרט, מאושרים נהיה לנצח!

לא ענהו דבר.

והתפילה הועילה, הנערה נעתרה.

לאחר זמן שמעו רבא מבקש בכל לב: "ריבונו של עולם, או שתמית אותי או שתיקח את נפשה". יחד, זה לא הולך…

ועוד מעשה מן הגמרא: (תענית כג. ע"ב). רבי יצחק בר אלישיב ראה את רבי מני תלמידו כשהוא קודר. מה ארע? כלום. ובכל זאת? לא נעים, אבל אשתו מכוערת. דיכאון לראותה, יש כאלו. אין בעיה, מה שמה? חנה. אמר רבי יצחק בר אלישיב: "תתייפה חנה". שב הביתה, ולא להאמין. אור בבית, קורנת וזוהרת, יופי עוצר נשימה. וכבר אמר בן סירא: "אישה יפה, אשרי בעלה"(סנהדרין ק. ע"ב). עוברים כמה ימים, ורבי מני קודר בכפליים. מה עכשיו? אה, היא רוצה להתגרש. אני מכוער עבורה… ושוב, אין בעיה: "תחזור חנה לכיעורה", ושלום הבית הושב על כנו…

מעשה נוסף בגמרא (תענית, דף כ"ג עמוד ב') מסופר שאנשי בית חמיו של ר' מני עשירים היו, ומתוך כך ציערו את חתנם. ביקש ר' מני מר' יצחק בן אלישיב שיתפלל להשם יתברך שייקח את העשירות מהם. וכך אכן היה. שוב בא ר' מני ואמר לר' יצחק שמאחר והפכו לעניים, הם דוחקים בו לספק את פרנסתם. התפלל שוב ר' יצחק וחזרו לעושרם.

לאחר מכן באו תלמידיו של ר' יצחק שיתפלל עבורם שיחכימו, ואמר להם 'עמי היתה ושלחתיה'. ופירש רש"י: "דבר זה היה בידי, שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי, ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך".

פירוש נוסף: 'עמי היתה' – רגיל הייתי לבקש מהקדוש ברוך הוא שיחליף וישנה דברים, 'ושלחתיה' – יותר אינני עושה כך. כי לא יכול להיות יותר טוב ממה שהקדוש ברוך הוא עושה, וזה הטוב ביותר עבורנו, כמו שמוכח מהמעשים דלעיל.

על כן אל לו לאדם להתפעל מהצלחות ביניים, אלא תמיד יביט לסופו של עניין, "איזהו חכם הרואה את הנולד", "חכם עינו בראשו" – בראשו של עניין כבר לראות את סופו!

אם אני עייף בערבו של יום, ורוצה כל כך לנוח. אבל מתקיים כעת שיעור תורה. המנוחה, הישג לטווח הקרוב. ושיעור התורה מרומם אותי, גודש אותי תוכן, בונה אותי רוחנית. ומרומם את כל הבית, מקרין על כל המשפחה. מלבד הזכויות שאני צובר בו.

מפורשים הדברים בתחילת פרשתנו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", מתי תהיה השמחה, לבסוף, כאשר תצא ברכוש גדול של תורה ומצוות. ואדרבא, ככל שתהיה עייף ויגע או עסוק וטרוד יגדל שכרך במכפלות של מאה: "טוב אחד בצער, ממאה שלא בצער!" (אבות דרבי נתן פ"ג) כי בהביטנו אחורנית, מה מביאים אנו איתנו לימי הסליחות הממשמשים ובאים אם לא את שיעורי התורה, את המצוות והברכות ומעשי החסד! את כל השאר ישא הרוח, ואלו עומדים לעד!

ויש גם סיפורים הפוכים. כמו הסיפור בתלמוד הירושלמי (הוריות פ"ג ה"ד) באותו עני ולו שדה זיבורית ופרה כחושה. חרש בה, נתקלה בגומה ושברה רגלה. חשך עליו עולמו. עד שהוא טורח לחלצה וחופר סביבה, גילה הקדוש ברוך הוא עיניו ומצא אוצר טמון באדמה. אמר את המשפט שהיה לפיתגם: "לטובתי נשברה רגל פרתי".

סיפור נוסף, מהגמרא (נדה לא ע"א). מעשה באדם שביקש להפליג בספינה. בדרכו אליה, חדר מסמר לרגלו. נזקק לטיפול רפואי, ובינתיים הפליגה הספינה. כמה הצטער!

כעבור זמן הגיעה השמועה שאותה ספינה טבעה. כמה הודה על אותו מסמר! זהו שנאמר: (ישעיה יב. א) "אודך ה' כי אנפת (כעסת והענשת) בי"… "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה עושה"!