"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ." (דברים ז, יב)

בנוהג שבעולם, אדם העושה מלאכה מצפה הוא לקבל שכר עבור עמלו. ובהתאם לכישוריו, לניסיונו, ולהשקעתו כך גודל שכרו.

והשאלה האם גם ברוחניות, אדם ששומר תורה ומצוות קלה כבחמורה ועושה את רצון ה', האם יש לו לצפות לקבל שכר אם בעולם הזה אם בעולם הבא?

הפסוק בו פותחת פרשתנו אומר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלֹהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך": אם תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם, או אז ה' ישמור לנו את הברית ואת החסד שנשבע לאבותינו! היכן השכר? התאמצנו, יגענו, ויתרנו על הרבה דברים כדי לשמור את המשפטים, וזה השכר המגיע לנו? שה' ישמור את הברית והחסד שנשבע לאבותינו? מדוע אמורים אנו לקבל שכר על עמלינו מכוח זכות הברית והחסד של אבותינו? מדוע לא נקבל שכרינו בזכות עמלינו אנו?

ואפשר לומר על פי דברי התנא באבות (פ"ב. א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ובמסכת קידושין (לט. ב) מצינו, אמר רבי יעקב: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". וביארו שהשכר המגיע לאדם עבור קיום המצות כל כך גדול עד שכל העולם הזה אינו מספיק לתשלום ולו עבור מצוה אחת!

זאת ועוד על מנת למנוע את תחושת חוסר הצדק, לכן השכר שמור לעולם האמת, לעולם שכולו טוב, בהיות ש"אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", ואפשר ושני בני אדם יעסקו באותה מצווה, ולכאורה לשניהם מגיע שכר שווה, אך בפועל, בחשבונו של בורא עולם הבוחן לבות וכליות, יודע כי כל אחד מהשניים קיים את המצווה בדרגה שונה לחלוטין. בעוד האחד קיים את המצוה באופן טכני בלבד וללא שום כוונת הלב, ולעתים אף מחמת אילוצים ומחויבויות שונות, הרי שהשני קיים מצוה זו לשם שמים, בכוונה מרובה וללא כל אינטרס ושיקולים זרים, עשיית מצוה בצורה כזו שונה היא לחלוטין, ולכן שכרו אף הוא בהתאם. וכאלה חשבונות רבים ומורכבים יש בעשיית מצוות, ורק בורא עולם הוא היודע לחשבם, והוא בלבד יודע להעריך את גודל מסירותו של האדם בקיימו את מצוותיו יתברך, מסירות שאין לך שום עונג בעולם שיכול להוות לה תגמול. וכל הטוב בעולם הזה שזוכה לו האדם אינו אלא בכוח שמירת ברית האבות להיטיב לבניהם אחריהם מבלי קשר לשכר עבור המצוות שיקבלו בעולם שכולו טוב.

ראיה לדברים מצינו בדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". ומפרש רש"י: קטנתי מכל החסדים, נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי".

למרות הבטחת הקדוש ברוך הוא ליעקב שישמור אותו בהליכתו ובחזרתו לארץ אבותיו כנאמר "ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", בכל אופן, יעקב משדר אותות של פחד וחששות מעשיו אחיו. וליכאורה, מדוע? אחר שכבר הובטח לו כי ילך ויחזור בשלום, היכן אמונתו של צדיק זה בהבטחת הבורא?

ונראה כי כאן גילה לנו יעקב אבינו יסוד כי קיים מושג של "ניכיון זכויות"! ומאחר שנעשו לו ניסים גדולים פחד יעקב כי זכויותיו נתמעטו, ואולי בכך אף מימש את הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא עוד לפני שהגיע לארץ ישראל על ידי כל הנסים שהיו לו בבית לבן הרשע. ועל כן בחששו זה הזכיר ואמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות".

על פי הדברים הללו אכן יובנו דברי הפסוק " והיה עקב תשמעון", כי אז הטוב שיבוא לאדם, לא יהיה בעבור זכויותיו בעשיית המצוות, מאחר שבאופן זה ינוכה שכרו הן בעולם שכולו טוב, והן בזה העולם, ועל כן מחסדי השם יתברך כי ייטיב לאדם בעולם הזה בעבור הבטחתו לאבותינו הקדושים, והקרן תישאר בשלימותה לעולם הבא.

וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור (בו, מב).

כתב הגאון רבי אברהם חכם זצ"ל מכרמנשאה שבפרס: פסוק זה, שאנו; מבקשים להיוושע בזכותו ולהיזכר לטובה, הוא גם מחייב אותנו להיות ראויים לאבותינו וללכת בדרכם. והראיה, שבתורה כתוב הוא באמצע התוכחה. שכן, אם לא נעשה כך ונשרך חלילה את דרכנו, יהיה לנו יחוסנו לרועץ ולתוכחה!

וכתב, ששמע על כך משל מפי הגאון רבי מאיר פאניזיל זצ"ל: מעשה באדם שהיה חזק כצור חלמיש, עז כנמר וגיבור כארי. החליט שלא ישא אשה, אלא אם כן תהא חזקה וגיבורה כמותו. הלך מעיר לעיר וממחוז למחוז, חיפש ולא מצא. במסעותיו הגיע לכפר אחד, ומצא את כולם בוכים.

שאל: "מה ארע?" סיפרו, שבאו ליסטים ושללום, בזזו כל אשר להם.

חרה אף הגיבור, ויצא לרדוף אחריהם. השיג את הליסטים ואמר להם: "בחרו אחד מכם וילחם עימי. אם ינצחני, מוטב. ואם לאו, תשיבו כל מה שלקחתם!"

הסכימו לדבריו, ושלחו אחד מהם. עמדו והתאבקו, ולא גברה יד אחד מהם. היתה זו הפעם הראשונה שמצא גיבור כמותו. בתוך כדי ההתאבקות נפל כובע השודד, והתפזרו מחלפות שערותיה של אישה.

שאל בפליאה: "האם אישה את?"

אמרה: "אמנם כן, אישה אני, ויצאתי לראות האם יש איש חזק כמותי ואנשא לו, ועד עתה טרם מצאתי מי שישווה לי בגבורתו".

אמר: "גם אני כן". מיד הסכימו להינשא. פנו וביקשו מכנופיית הליסטים שישיבו את השלל, ושבו אל הכפר ונישאו, ונולד להם בן. לימים, חרבו המים בבאר שבכפר, והיו בני הכפר יוצאים להביא מים מן הנהר הרחוק. בשיירה יצאו, להתגונן בדרכם מפני חיות המדבר. בכל יום בא תורם של כמה תושבים, עד שהגיע תור הגיבור ומשפחתו. פנה אל בנו בן העשר ואמר: "לך ותביא את המים". לבדו, בלא ליווי!

עלה הבן על סוסו, ועימו החמורים נושאי הנאדות. בדרך, התקבצו עליהם החיות. הניף הבן את חרבו ונעץ בהם את חניתו, הרג בהם ופילס לו דרך. הרג את הארי ואת הזאב, את הנמר ואת הברדלס. גם דוב ענק עמד על רגליו, שלח לעומתו את כפותיו ושרט במצחו של הנער לפני שזה גבר עליו והרגו. הגיע אל הנהר ומילא את הנאדות ושב לכפרו בשלום. להשתאות כל בני הכפר, סיפר כיצד גבר על הארי ועל הזאב, על הנמר ועל הברדלס.

שאלו אביו: "ומהו הדם שעל מצחך?"

ענה: "זו שריטתו של הדוב שהרגתי", והכל נאנקו בהשתאות.

קם האב וסטר לו על לחיו.

מחו כולם ואמרו: "במקום לשבחו על שגבר לבדו על כל החיות – סוטר אתה לו?"

ענה ואמר: "לו היה זה בנכם, אילו היה זה נער רגיל, הייתי מריע לו. אבל אם בן הוא לגיבור שבגיבורים ולחזקה שבנשים – חייב הוא לשוב מהמערכה בלא כל פגע, וכל שריטה היא אות למפלה!" והנמשל: אין כל ספק – "מי כעמך ישראל", אין עוד אומה כאומתנו, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (ברכות נז ע"א).. פושעי ישראל הגרועים – טובים הם לאין ערוך מנביאי אומות העולם! (גיטין נז ע"א) אבל כשיש לנו הורים כאלה – כאברהם יצחק ויעקב, ואמהות כשרה ורבקה, רחל ולאה – חייבים אנו להיות מושלמים בעליל, צדיקים בתכלית. ובכוחנו הוא, באפשרותנו וביכֹלתנו!