"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ." (במדבר יד, כג)

שואל המגיד מדובנא: מדוע נגזר על בני ישראל שהלכו במדבר שלא להיכנס לארץ בעוון חטא המרגלים? והרי הם שבו בתשובה על חטאם? והשיב על כך במשל:

מעשה באדם פשוט שעלה לגדולה ונתעשר. כאשר הגיעה בתו לפרקה, בא אליו שדכן אחד ובידו שתי הצעות. חתן אחד בן עשירים רע מעללים, חסר לב ונבל, והחתן השני בן של רב תלמיד חכם, גדול מופלג בתורה וביראת שמים. הוסיף השדכן ואמר: אם תבחר בבן העשירים, כל הוצאות החתונה יתחלקו בין הצדדים. אך אם תבחר בבן הרב, עליך לשאת בכל הוצאות החתונה, הואיל ואין באפשרות הרב לשאת בנטל החתונה.

חיכך העשיר בדעתו ואמר: טוב תתי את בתי לבן הרב, גם אם הדבר יעלה לי בכסף רב. אך בקשה קטנה לי, שהרב יקבל על עצמו לדאוג לכל מלבושי החתן, ואף לקנות לבתי הכלה תכשיט אחד קטן. מששמע הרב את התנאי סירב לקבלו, ועמד על כך שכל הוצאות החתונה יפלו על העשיר. תשובתו של העשיר לא איחרה לבוא. אמר העשיר: אם הרב לא מסוגל לקחת על עצמו הוצאה קטנה כזו, אינני מעוניין בשידוך עם בנו של הרב.

מששמע השדכן את דברי העשיר, החל לדבר על לבו, ושכנע אותו לבל ישתטה ויתן את בתו לבחור רע מעללים רק בגלל בגד קטן ותכשיט שמאן הרב להביא כנדוניה לבנו. לאחר שכנועים מרובים, נאות העשיר לשידוך, וקבל על עצמו את כל תנאי הרב במלואם. אלא שכאן נכונה לו הפתעה גדולה. הרב מצידו הודיע, שמאחר והעשיר לא נאות לתנאו בהתחלה, והעדיף את בן העשיר רע המעללים בגלל תכשיט קטן, בזה הוכיח כי הוא איננו יודע להעריך את מעלת התורה ולומדיה, ועל כן איננו חפץ להשיא את בנו לבתו של עשיר זה.

הוא הדבר במרגלים. אחרי שבאו והוציאו דיבה רעה על הארץ, עמדו בני ישראל ואמרו "הלא טוב לנו שוב מצרימה", ובזה הוכיחו כי מעלת ארץ ישראל מזולזלת בעיניהם. ומעתה הוכיחו הם שכל רצונם להיכנס לארץ הינה אלא כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ואם אכן זהו רצונם ומאווים יכולים לעשות זאת אף בשאר ארצות העולם. ולכן נשללה מהם הזכות להיכנס לארץ הקודש, וכולם מתו במדבר.