ניתן להבחין בין שני סוגים של עבירות: עבירות שהעושה אותן יודע שעבירה הוא עושה, דהיינו אדם ש"עבירה בידו", ועבירות אשר היצר עוטף אותן במעטה של מצוה שהוא נתון "בידה של העבירה". זאת ועוד שחושב שעושה מעשה טוב, עושה מצווה ולא עבירה, מלביש את העבירה באדרת של יראת שמיים, וחושב שהמטרה מקדשת את האמצעים, ומציאות העבירה נעלמת מעיניו, ישנו חשש גדול שמא ירדוף אחרי אותה עבירה שהיא במעטה של מצוה ו"יהדר" לעשותה בכל לבו בהיותו סבור שמצוה הוא עושה.

דוגמא לכך מצינו אצל המקושש. הנה בני ישראל שמרו רק שבת אחת כהלכתה, וכבר בשבת השניה מצאו אדם מקושש עצים ביום השבת – מחלל שבת! הביאו אותו אל משה רבינו וסקלוהו, כדין מחלל שבת קודש.

חז"ל הקדושים אמרו, כי "מקושש – לשם שמים נתכוון". הוא היה אדם גדול, צדיק וירא שמים, וכאשר שמע שנאמר: "מחלליה – מות יומת" (שמות לא, יד'). רצה להראות לכל העם כיצד נהרג העבריין במיתה נוראה, למען יראו וייראו!

ובכן, הוא קיבל את עונשו, ונסקל. עכשיו, הבה נתאר לעצמנו: נשמתו עולה למרום, והסניגור תובע עבורו שכר אין קץ. וכי דבר פשוט הוא, הרי הקריב את עצמו – כמעט התאבדות – כדי לזכות ולהזהיר את עם ישראל! היש קץ לשכרו?

אבל בגמרא (שבת קיח ע"ב) אמרו: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים!"

כלומר: המקושש רצה אמנם לזכות את עם ישראל על ידי העבירה שלו, אבל למעשה מה גרם בפועל? אילו לא היה עובר את העבירה והשבת השניה היתה נשמרת, עם ישראל היה נגאל היינו חוסכים את החורבן הראשון, והשני. את גירוש ספרד, את האינקביזיציה, את הגטאות והרדיפות, השואה וכל המרעין בישין שהיו מנת חלקם של העם היהודי עד עצם היום הזה!

אבל הוא רצה להתחכם, וחשב שהוא עושה דבר גדול ועצום, ומזכה את כלל ישראל, והמיט על עצמו מוות – ועל כל עם ישראל שואות וחורבנות. נו, אז מה מגיע לו לעולם הבא?

מה צריכים אנו ללמוד מפרשה זו שלא לעשות חשבונות! שלא לחשוב, שיהיה "כדאי" לעבור עבירה קטנה כדי להרוויח מצוות רבות. אסור לנו להיות חכמים יותר מנותן התורה! אם הוא אמר "אסור" – אל תתפלפל, אל תתחכם, ואל תעקוף כי בשכלנו הקטן – נקלקל, ולא נדע אפילו מה קלקלנו! רק דרך אחת לפנינו: דרך התורה והמצוות, דרך עץ החיים.

על כגון דא נאמר "אל תהי צדיק הרבה", אל לו לאדם להתחכם ולנסות דרך אחרת ולהיות יותר צדיק מן התורה. משל נפלא בעניין כתב הסבא מנובהרדוק זצ"ל. הוא סיפר על אותו קיסר ששלח את שר אוצרו לסכם על חוזה מסחרי עם המעצמה השכנה, ולפני צאתו הורהו שלא יתערב ולא יהמר בשום פנים ואופן.

נפגע השר: "כלום חשוד אני כמהמר כפייתי?"

הרגיעו הקיסר ואמר: "לא האשמתי בדבר. רק תבעתי הבטחה שלא תהמר בשום תנאי".

תמה השר, הבטיח ונסע.

בבואו למחוז חפצו ייצג את מלכו בכבוד והצליח במשימתו עד מאוד. המלך המארח הוקירו, וערך לכבודו משתה מפואר. כטוב לב המסובין ביין קרא אחד השרים: "בואו וראו מה רבה חכמת הקיסר שבחר באדם כה פיקח לשר, למרות מומו הגופני!"

נפגע השר ושאל: "מה מום מצאת בי?"

ענה הלה ואמר "הן סוד גלוי הוא שיש בגופך כתם לידה גדול ומכוער!"

"אני דורש התנצלות, שקר הדבר!" קרא השר הפגוע.

"אתה צודק", ענה הלה, "אם אתה מסתיר זאת אין זה נאה להזכיר את הדבר, למרות שהכל סחים בכך".

חרונו של השר לא ידע גבול. הוא ראה מולו פרצופים מגחכים, וקרא: "שקר, זו עלילה שפלה, אני דורש שתחזור בך מדבריך!"

"ניחא", אמר הלה, "אם אתה מתעקש – אתעקש גם אני! אדרבה, אם תוכיח שאין בגופך כתם לידה בגודל תפוח אשלם לך עשרת אלפים זהובים!"

"שלם תשלם, עד הפרוטה האחרונה", קרא השר. אמנם הקיסר אסר עליו להתערב, אך במה דברים אמורים – כשיש סיכון בדבר. ברם כאן אין זו אלא עלילת זדון, ועליו להזימה! כבודו האישי וכבוד הממלכה מוטלים על הכף! בחמת זעם פשט בגדיו והוכיח שאין שמץ אמת בדבר. ואכן, השר התנצל ושילם את הסכום המובטח.

כאשר שב ממסעו, הביא לקיסר את החוזה החתום והושיט לו תשורה צנועה: עשרת אלפים זהובים, אותם הרוויח! בהתערבות.

נתן בו הקיסר עיניו: "עברת על ציוויי! הלא הוריתיך שלא תתערב", אמר.

"כן" חייך השר, "אבל כאן היתה זו התערבות בטוחה", וסח את פרטי המאורע.

נאנח הקיסר ואמר: "טוב, עתה הסכת ושמע. כשסיפרתי למלך השכן שאני עומד לשלוח אותך כנציגי, אמר לי: לפלא בעיני שאתה סומך עליו, הלא הוא טיפש מטופש! וכשמחיתי על כבודך, אמר לי: הריני מוכן להתערב על מליון זהובים, ששוטה זה יפשוט את כל בגדיו

בעיצומו של משתה שאערוך לכבודו, בפני כל שרי! הגנתי על כבודך והתערבתי עימו, והזהרתיך לבל תתפתה להתערבות. ועתה ראה מה גרמת: גם עברת על דברי, גם גרמת לי הפסד רב, וגם הצגת עצמך כשוטה מופלג"…

והנמשל מובן, אם אדם חושב בליבו כי למרות אזהרת התורה יביא הדבר האסור תועלת מרובה, יש לומר לו, אותה התועלת שאתה רואה, חזתה מראש גם התורה, ואם היא אסרה אות הוא כי לא תועלת, אלא נזק גדול יגרום הדבר. ואכן, זה לקח הפרשה: "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח!"

אין אדם מרוויח מעבירה, והולך בתום ילך בטח!