"ויקרא משה להושע בן נון: יהושע." (יג, טז)

"התפלל עליו: יה יושיעך מעצת מרגלים." (רש"י)

בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: כאשר ראה משה את עוונתנותו של יהושע, הוסיף אות לשמו וקראו "יהושע". ורבים תמהו מה ענין הענווה לסכנה פן יטה אחר עצת המרגלים. והסביר הגאון רבי צבי דידי זצ"ל מטבריה בספרו "ארץ צבי", שלפעמים גדולה סכנתו של העניו לנטות אחר חברה רעה, באשר אינו מוצא עוז בנפשו להתקומם ולהתנגד, לעמוד על דעתו ולקרוא תיגר. לפיכך יש לו להגדיל את שמו, וללבוש גאווה לכבוד שמים!

ומדוע התפלל משה בדוקא על יהושע ולא התפלל גם על שאר המרגלים, חלילה לנו לחשוד במשה רבנו רעיא מהימנא שהפלה בין איש לרעהו, כולם אהובים, כולם קדושים, על פי ה' נשלחו. ברשותו שלא עכב על ידו: כלם אנשים. אותה שעה כשרים היו (רש"י) אם כן צריך ביאור מה נשתנה יהושע משאר המרגלים שחשש עליו משה ונצרך להתפלל עליו?

אלא יש לומר שניתן להבחין בין שני סוגים של עבירות: עבירות שהעושה אותן יודע שעבירה הוא עושה, דהיינו אדם ש"עבירה בידו", ועבירות אשר היצר עוטף אותן במעטה של מצוה שהוא נתון "בידה של העבירה".

חובת הזהירות מפני עבירות מן הסוג השני גדולה בהרבה מן החובה להשמר מפני עבירות רגילות, והטעם לכך מובן. כאשר עובר אדם עבירה כחילול שבת, לשון הרע וכדומה, הוא יודע בעצמו שעבר עבירה, ולכן יש תקוה שבמשך הזמן יעזוב את דרכו הנלוזה וישוב אל ה'. אך כאשר האדם עובר עבירה במעטה של מצוה ועוד חושב שעושה מעשה טוב, עושה מצווה ומלביש את העבירה באדרת של יראת שמים, וחושב שהמטרה מקדשת את האמצעים, ומציאות העבירה נעלמת מעיניו והוא סבור שעושה מצוה ולא עבירה, אין לצפות שישוב אי פעם מחטאו. אדרבה, ישנו חשש גדול שמא ירדוף אחרי אותה עבירה שהיא במעטה של מצוה ו"יהדר" לעשותה בכל לבו בהיותו סבור שמצוה הוא עושה.

ועל כך זעק הנביא ירמיה (פרק ב. לה') ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:

על פי זה אפשר להסביר את דברי התנא באבות ג': עקביא בן מהללאל אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". מה משמעות ביטוי זה: "לידי עבירה"? אלא, יש עבירות שאדם אוחזן ויש עבירות שהן אוחזות את האדם. דהיינו, כשאדם יודע שעושה עבירה ניתן לומר שהוא אוחזה תחת ידו, אך כאשר נדמה לו שהעבירה שעושה מצוה היא, הרי העבירה אוחזתו.

לאור הנאמר אולי אפשר להבין מדוע הוצרך משה רבנו להתפלל בדוקא על יהושע ולא על כל המרגלים!

בזוהר הקדוש כתוב, שהמרגלים ידעו כי עם כניסתם לארץ יצטרכו למנות מלך כמו שכתוב בפסוק: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: (דברים יז. יד' טו')

ואז יצטרכו לפרוש מתפקידם כנשיאים, ולכן אמרו כדאי להישאר במדבר בתפקידנו מאשר להכנס לארץ ולאבד את מעמדנו ולכן נתפתו להוציא דיבת הארץ כדי לא לאבד משרתם ומעמדם!

העושה מעשה כזה הוא בגדר אדם שיש עבירה בידו – שבשביל מעמד או כבוד מדומה או כל אינטרס אישי שלא יהיה הוא מוכן להוציא דיבה רעה על הארץ וזה היה למעשה המניע של המרגלים, לכן האמין משה כי בהיותם אנשים ראשי בני ישראל, כשרים באותה שעה היו הרי שיעמדו בניסיון זה ולא יוציאו חלילה דיבה רעה על הארץ בשביל אינטרס אישי. שהרי אלו המרגלים קדושי עליון הם לא יבואו לידי מרידה בקדוש ברוך הוא חלילה!

לא כן יהושע! שכאשר התנבאו אלדד ומידד במחנה ואמרו: משה מת ויהושע מכניסם, יהושע שלכאורה היה צריך להיות מעוניין שנבואה זאת תתגשם כדי שיקבל לידיו את ההנהגה והשלטון, ובכל זאת מה אומר יהושע למשה, אדוני משה כלאם!

וכאן היה חששו הגדול של משה רבנו, שיהושע בן נון עלול בהיותו מאמין שאם יוציאו דיבתם רעה על הארץ יתעכבו במדבר ולא יכנסו לארץ המובטחת ובכך יגרום למשה להאריך ימים על ממלכתו, ויהושע העניו והצנוע ימשיך בתפקידו להיות משרת משה, וזו היתה שאיפתו ורצונו של יהושע שמשה לא ימות! וזה לכאורה מטרה נעלה וקדושה להאריך את ימיו של משה רבנו, כך שיהושע חושב שהוא עושה בזה מצוה. ועל כך בדיוק התפלל משה על יהושע דווקא, יה יושיעך מעצת מרגלים. בהיות שהם המרגלים לפחות יודעים כי חטא בידם ולכן יש סיכוי שיעשו תשובה, מה שאין כן אתה שחושב שזו מצוה שתגרום לי להאריך ימים, ולכן מוכן אתה לבטל את רצונך מפני רצוני. על כן לא נותרה ברירה בידו של משה רבנו אלא להתפלל על יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים, כיוון שאין אתה במעמדם של המרגלים שעבירה יש בידם, אלא אתה הינך נתון בידה של העבירה ולכן הינך זקוק לתפילה מיוחדת.