פרשת פינחס – יהדות – מצוות עשה ולא תעשה

פרשת פינחס – יהדות – מצוות עשה ולא תעשה

מספרים על רב שהגיע לקהילה חשובה בחו”ל והוזמן לדרוש בפני הקהילה בשבת. בערב שבת התעניין נשיא הקהילה אצל הרב על מה מתכונן לדבר? אמר הרב, חשבתי אולי על קדושת השבת! אמר הנשיא, במחילה מכבוד הרב אך חושבני שנושא זה לא ממש מתאים לנו, עסקיהם של חלק ניכר מאנשי קהילתנו פתוחים בשבת, ובנוסף ישנם כאן אנשים שבעצם יום השבת מגיעים הם ברכבם לבית הכנסת.

אז אולי אדבר על כשרות אמר הרב? והנשיא באי נוחות פונה אל הרב ואומר, הבט כבודו, בקהילתנו ישנם אנשים שעובדים בכל מיני מקומות שיש להם בעיה לשמור כשרות ולא תמיד נזהרים הם לאכול בדווקא מאכלים כשרים. אז אולי נדבר על טהרת המשפחה אומר הרב? לא, לא, עונה הנשיא, זו בעיה לא פשוטה, יש כאן אנשים רבים שלא מקובל עליהם נושא המקוה, יש כאן נישואי תערובת, התבוללות. אז על מה אם כן אדבר שואל הרב? אתה יודע, אומר הנשיא, יש לי רעיון, אולי כבוד הרב ידבר קצת על יהדות, אידישקייט!

בדיחה! לא שבת, לא כשרות, לא טהרת המשפחה ורוצים לדבר על יהדות. מהי יהדות? יש שחושבים שיהדות זה משהו מופשט, נחמד, יפה, בעל ערך, אך בלתי מחייב. לא ולא! יהדות זו תורה! יהדות זו תורת חיים! תורה שמחייבת אותנו על כל צעד ושעל הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה, הן במצוות בן אדם למקום והן במצוות בן

אדם לחברו, ולא רק על מצוות מעשיות אלא אפילו על דיבור, מה מותר לדבר ומה לא, אפילו על זמן פנוי אם יש לאדם, יש ליהדות מה לומר על כך, כשאדם רוצה להידבק בעם ישראל להתגייר להיכנס לעולם של יהדות זה לא דבר ערטילאי כלאחר יד זה דבר מחייב בחיי היום יום, שעה שעה, ונורמות של אסור ומותר זו תורת חיים.

זה אפשר לראות גם בפרשתנו פרשת פנחס שמדברת בתחילה על דברים נעלים, פנחס שהציל את עם ישראל מהמגיפה.

היתה זו שעת מבוכה, שעת רפיון ידיים. ההפקרות השתוללה, המתירנות פרצה כל רסן, המונים התמכרו לשחיתות מסואבת, כפרו בזכותו של משה רבינו להטיף מוסר, הותרה הרצועה! אף ה’ חרה בעם, החל הנגף רחמנא ליצלן – אלו מתים ואלו מתהוללים… ואז קם פינחס ועשה מעשה. תוך סיכון עצמי, סכנת נפשות מוחשית, (סנהדרין פב.) קינא קנאת ה’, וחמת ה’ שככה. ועל כך קיבל שכר נצחי, ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו.

על מה? על מסירות הנפש, על ההקרבה העצמית? לא, לא על כך. שלא נטעה, חלילה: דברים גדולים ועצומים הם, ושכרם עצום ורב, אבל במעשה שעשה היה פן נעלה עוד יותר. והוא שהובלט: “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל… ולא כיליתי את בני ישראל בחמתי, לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום”. (במדבר כה.יא’–יב’) הוא הסיר את המחיצה שחצצה בין האב האוהב בשמים לבניו אהוביו, הסיר את חרון האף, הביא לקירבה. ואף שכרו, במידה כנגד מידה, שיתקרב עוד יותר לבוראו, ויזכה לכהונה.

ונמצאנו למדים שאין זכות כזיכוי הרבים. כי מי שמביא בן אובד לאביו האוהב, יוכל לבקש הכל, ויקבל. ופינחס קיבל, אף מבלי שביקש, וקיבל ברית שלום.

בהמשך אנו רואים כיצד מתבצעת החלפת ההנהגה, משה רבנו מבקש מהקדוש ברוך הוא “יפקוד ה’ איש על העדה”. הקדוש ברוך הוא מציע לו את יהושע בן נון. איש אשר רוח בו. ובאמת, במה זכה יהושע מכולם? חז”ל (רש”י במדבר כז.טז’) השמיעונו זאת באומרם, שנתקיים בו הכתוב: “נוצר תאנה יאכל פריה” (משלי כז. יח,). הוא מסמל את סוד ההתמדה, הנחישות, הדביקות במטרה. עליו נאמר: “למד לשמה, וסוף הכבוד לבוא!” (נדרים סב.).

כאשר משה רבינו עליו השלום עלה למרום לקבל את התורה, עזב יהושע בן נון את המחנה – עזב, למעשה, את מקור החיים: את המן שירד שם בכל בוקר – ליווה את משה רבינו עד למרגלות ההר (שמות כד. יג’) ונשאר שם, מצפה לירידתו. יום, יומיים, שלושה. עשרה ימים, עשרים, שלושים, ארבעים (שמות לב. יז’). נעשה לו נס, וירד לו מן לעצמו, עבורו! (יומא עו.). אות הוקרה לתלמיד המחכה לרבו. כדי להיות הראשון שיראהו ברידתו, כדי שיוכל ללוותו את כברת הדרך אל המחנה. אולי ישמע מפיו עוד אימרה, הכוונה, הדרכה, דין והוראה!

וזה סוד ההצלחה.

הפעילות המתמדת, העיקשת, החתירה ללא ליאות. בלי קולות וברקים. בענווה ובצנעה, להתקדם אל הפיסגה.

וכן עניין הקרבנות, בוקר, ערב, חגים, פסח סוכות קורבנות מוסף שבת, קרבן התמיד.

ולכאורה, קרבן התמיד, קרבן מועט, שני כבשים בני שנה תמימים, (במדבר כח. ג’) ותו לא.

אבל מה רבה פעולתו! “שני כבשים בני שנה”, שהיו מכבסים עוונותיהם של ישראל, והופכים אותם נקיים מחטא כתינוק בן שנה! כך נאמר במדרש. ואנו תוהים: מה סגולתו של קרבן התמיד, במה היה כוחו כה גדול, יותר מכל קרבנות המוספים, יותר מכל התודות והעולות והשלמים?

והתשובה: “שניים ליום, עולה תמיד”. התדירות, הרציפות, הקביעות, ההתמדה! שיהיה אך כבש אחד, אבל קבוע ותדיר. בוקר וערב, בלא הפסק. שאם יחול הפסק, כבר אין זה “תמיד”: אפילו קרא קריאת שמע כל ימיו, ופעם אחת לא קרא, עליו הכתוב אומר: (קהלת א. טו’) “מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות” (ברכות כו.). את מעלת הרציפות, התמידות, איבד.

הפסוק הזה שמדבר על קרבן התמיד, מדבר על הצד המעשי שבתורת ישראל, עבודת הבורא, עבודת ההתמדה והרצופה שהיא בנשמת אפה של היהדות. קרבן תמיד בכל יום, בוקר וערב, זו יהדות! יהדות זה לא רק דרשות, זה לא רק ערכים מופשטים אפסטרקים, יהדות זה מכלול של מידות טובות הנהגות טובות השקפת חיים נכונה תפישת עולם, ולא נשכח כי יהדות זה בראש ובראשונה מצוות עשה ולא תעשה. אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה’ בינו ובן בני ישראל בהר סיני ביד משה, (ויקרא כו. מו’) כי לא המדרש עיקר הורונו חז”ל אלא המעשה.

פרשת פנחס מייצגת בדיוק את שני הפנים הללו שהם מקשה אחת בתורת ישראל מדברים על דברים נעלים מצד אחד, ודברים מעשיים מצד שני, זה אפילו לא שני צדדים, זה צד אחד של אותו מטבע אש, אותה תורה שניתנה לנו באש, ומחייבת אותנו לכניסה לעולם של יהדות באופן המעשי ביותר המעמיק הרחב והכולל.

נושא: