פרשת מטות – בעזרת ה’

פרשת מטות – בעזרת ה’

וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.” (במדבר לב, ה)

בני גד ובני ראובן שמקנם היה רב מבקשים לנחול את ארצות עבר הירדן המזרחי ארץ הגלעד והבשן כי אדמת מרעה טובה היא למקניהם.

משה רבנו הבין שהם מתכוננים להישאר כבר עכשיו שם, ולא לסייע לשאר השבטים להלחם על הארץ. והוא מגיב בצורה קשה – האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם יהוה: (במדבר לב. ו’ ז’)

כל השבטים היו שותפים למאמץ להנחיל את ארץ הגלעד והבשן. ועכשיו באים אתם על סיפוקכם מבלי להטות שכם ולסייע לאחרים? מה הם עונים למשה? חלילה! אדרבה אנו מוכנים לחלץ חושים ראשונים למלחמה ועושים תנאי כפול ומתחייבים: “ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם. לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו!” (במדבר לב. יז – יח) התחייבות, שמשה רבנו מאמץ ואף חוזר עליה ואומר: “ויאמר אליהם משה, אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה’ למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את ירדן לפני ה’ עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה’, ואחר תשובו – והייתם נקיים מה’ ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה” (במדבר כ’ – כב’.)

ויש להבין: מדוע חזר על כל פרט ופרט, הלא די היה שיאמר: “אם תעשון את הדבר הזה, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה”, ותו לא. מדוע חזר על כל דבריהם, ומדוע התורה הקדושה, שתיבותיה כה ספורות ומדודות, חוזרת על דבריהם במלואם!

אבל כל מי שיעיין בדברים יראה, שאין כאן חזרה, אלא תוספת המרובה על העיקר. שוב ושוב מדגיש משה רבנו פרט אחד. את שם ה’, סייעתא דישמייא! הם אמרו: “אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל”. אנחנו. והוא אמר: “אם תחלצו לפני ה’ למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה’ עד הורישו את אויביו מפניו”. ה’ יוריש את אויביו, את הצירעה ישלח, (שמות כג. כח’) אבנים גדולות יוריד מן השמים, (יהושע י. יא’) למעשה אין בכם צורך, רק כדי שלא יאמרו שנשארתם מאחור מפחד המלחמה. כדי שתהיו נקיים מה’ ומישראל.

הם אמרו: “עד אשר אם הביאונום אל מקומם”. אנחנו. ומשה רבנו אמר: “ונכבשה הארץ לפני ה'”. לא אתם. “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו”, אמרו. אנחנו נשוב, אל בתינו ונחלתנו. ומשה רבנו תיקן: “והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'”.

והרעיון מאוד ברור!

יחודה ומשמעותה של ארץ ישראל באה לידי ביטוי אך ורק אם יש בה השראת שכינה. ארץ ישראל מעורטלת מדבקות בה’, מתורה, ממצוות ומאמונה אין לה שום יחוד , שום משמעות הרי היא ככל הארצות! כל מה שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא ביציאתנו ממצרים, עשר מכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, נדודים של ארבעים שנה במדבר, לא היו סתם כדי לטלטל ולהעביר אותנו ממקום למקום להחליף קרקע בקרקע או מדינה במדינה.

אם אין את הקשר הזה של “לפני ה'” אם אין משהו שמייחד את הארץ הזאת והופך אותה לארץ קדושה משום שהבורא יתברך אִיוָה לשכון במקום המיוחד והקדוש הזה כשם שבחר בעם המיוחד הזה – “כי לא יטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב” עמו צמוד לנחלתו, “אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:” (דברים יא. יב’) אזי אין שום הצדקה לסבל וליסורים עבור ארץ זו שהיא אחד משלשת הדברים הנקנים ביסורים: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא!

הגמרא במסכת ברכות (מט ע”א) אומרת על מי שמברך ברכת המזון – “וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו”.

ברכה ראשונה של ברכת המזון נקראת ברכה על המזון, “ברוך אתה ה’ הזן את הכל”.

ברכה שניה של ברכת המזון נקראת ברכה על הארץ, “ברוך אתה ה’ על הארץ ועל המזון”.

ובברכה שניה אנו מזכירים ואומרים: “נודה לך ה’ אלוקינו על שהנחלת לאבותנו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה… מדוע מזכירים אנו בברכה זו שני מושגים שלכאורה לא קשורים לברכת הארץ והם, בריתך, ותורתך? אלא שבאו חכמים ללמדנו את השילוב ההכרחי של ברית ותורה לארץ.

ולפי זה יובן הדיאולוג שהתנהל בין בני גד ובני ראובן למשה רבנו, כאשר משה רבנו מקפיד להדגיש שוב ושוב את שם ה’, את העזרה והסיוע משמים, “נחנו נעבור חלוצים לפני ה’ למלחמה”.

למרות שמדובר כאן בדור דעה. בדור שקם בכל בוקר ומצא את מנת המן מן השמים. ולפנות ערב, כמו שעון, באו ענני שליו ורבצו סביבות המחנה, שיאספום. (שמות טז. יב’) עמוד ענן הלך לפניהם יומם, עמוד אש לילה. (במדבר ט. טז’) כל ההרים הושפלו לפניהם במסעם, כל הגאיות הוגבהו. (רש”י במדבר י. לד’) סיחון, ועוג, ומדיין, נפלו לפניהם לחרב בלא אבידות, כפרי בשל. “ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם, אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת”. (עמוס ב. ט’) נביאים היו, ואבי הנביאים בראשם. יום ולילה חיו עם האלקים, בדבקות בו ובראיית ניסיו. ועם כל זאת נתבעו שיבוא הדבר לידי ביטוי גם באופן דיבורם. להדגיש שהכל בידי שמים, שכל מעשינו לפני ה’!

על אחת כמה וכמה. אנו, שעלולים ליפול בפח השקפת “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה”, (דברים ח. יז’) חייבים אנו לנקוט בהזכרת שם שמים על כל דבר ופעולה. לדעת שדברים נעשים לפני ה’, ייעשו אם ירצה ה’ ובעזרת ה’, ונעשו רק על ידו, כי הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ואז, “האמנתי, כי אדבר”: (תהילים קטז. י’) הדיבורים האלו עצמם ישרישו אמונה, ויביאו את עבודת ה’!

באוצר המדרשים, הובא מעשה בעשיר שיחס עושרו לכוחו ועוצם ידו. יצא לשוק לקנות שוורים ופגש בו אליהו הנביא. נדמה לו כסוחר ושאלו: “לאן אתה הולך?”

אמר לו: “לקנות שוורים”.

אמר: “אמור ‘אם ירצה השם’!”

אמר לו: “הרי המעות בכיסי. אם ירצה ואם לאו, אקנה”.

בדרכו נפל כיס המעות מאמתחתו ולא הרגיש. ראה אליהו והניחו במקום מוצנע ביער. הגיע הסוחר לשוק, בחר שוורים ולא מצא מעותיו, שב לביתו בפחי נפש.

נטל עוד מעות ושב על עקבותיו. נדמה לו אליהו הנביא כזקן. שאלו לאן פניו מועדות, וענהו: “לשוק, לקנות שוורים”.

אמר לו: “אמור ‘אם ירצה השם’!” ולא שעה לדבריו.

עבר ביער ושכב לנוח, נטל אליהו כיס המעות מאמתחתו והניחו אצל הכיס הראשון. קם וראה שכיסו נעלם, ושב בפחי נפש לביתו.

הבין כי לא דבר ריק הוא, וכשהלך בשלישית ופגע באליהו הנביא שנדמה לו כעני והתעניין להיכן הוא הולך, ענהו: “לקנות בשוק שוורים, אם ירצה השם”. ברכו בהצלחה. הגיע לשוק וקנה שוורים מובחרים. כשנהגם לביתו ברחו מפניו ליער ורדף אחריהם. עצרו ליד סלע, ומצא עליו שני כיסיו הקודמים.

נושא: