פרשת בהעלותך – צימאון לשלמות

פרשת בהעלותך – צימאון לשלמות

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.” (במדבר ח ב’)

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.” (מדרש רבה טו ו’)

במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?

במדרש רבה נאמר על כך: ”הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין”. אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית – המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?

אומר הרמב”ן – כאן הבטיח לו השם יתברך לאהרן הכהן, שעל – ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת נרות – נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית – המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: ”אבל הנרות לעולם קיימין”.

ואפ”ל עוד שהנרות לעולם קיימין, אלו הם “נרות שבת”! דורשי רשומות מנו את מספר אותיות “מנרה” במילואן, מ”ם נו”ן רי”ש ה”א, ומצאו שהגימטריא שלהן עולה במספר “שבת”.

זאת ועוד, קרבנות הנשיאים באו כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו. אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם – יתברך את המנורה, אשר הנר המערבי שבה למרות שלא נתנו בו שמן יותר משאר הנרות אף על פי כן היה דולק תמיד מערב עד ערב בדרך נס, ללמדך כי “עדות היא לכל באי עולם כי שכינה שורה בישראל” (שבת כ”ב) ואין לך הוכחה גדולה מזו שנתכפר להם חטא העגל.

הרמב”ן הקשה על דברי רש”י, מדוע נתקנא בנשיאים על שהם הקריבו קורבנות והוא לא הקריב? והרי כל שבעת ימי המילואים הוא הקריב קורבנות רבים, ובקורבנות אלו לא היה לנשיאים כל חלק!

הגר”י לוינשטיין זצוק”ל מתרץ את דברי הרמב”ן בכך שאכן אהרון הקריב קורבנות, אך הוא ראה שהנשיאים מקבלים נתח נוסף שהוא לא זכה לו ולכן חלשה דעתו.

כיוצא בזה ראינו אצל רבי עקיבא, שכאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ומתוך צער ויסורים קשים ומרים, ובשארית כוחותיו היה קורא “שמע ישראל”! שאלו אותו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם: “כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, ועתה שבא לידי לא אקיימנו?!” לרגע זה ייחל כל חייו, לרגע שבו יזכה לקיים “ואהבת את ה’ בכל לבבך ובכל נפשך”.

וזה המקום לשאול ולטעון את שטען משה רבינו לה’ יתברך כאשר הראה לו דור דור ודורשיו, וכשראה את ר’ עקיבא ואת דרך מיתתו, שאל, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? ואילו ר’ עקיבא לא הרהר אחר מידותיו של הבורא יתברך, לא התלונן ולא זעק על עוול שנגרם לו ליכאורה, אלא בשארית כוחותיו וברגעיו האחרונים הדבר היחיד שהוא מבקש, זה לקיים עוד מצווה אחת ולקבל עליו עול מלכות שמים באהבה וזועק מקירות לבו “שמע ישראל”.

ועל מה היה ענשו של ר’ עקיבא? על שביקש להקהיל קהילות ישראל ברבים כנגד גזירת המלכות!

כן הדבר אצל אהרון הכהן. על מה חלשה דעתו? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, ולכאורה, וכי חסרה לו הקרבת קורבן? לא הספיק לו כל מה שהקריב, כל מה שעשה למען עם ישראל? כל הסבל שסבל איתם במדבר. על קורבן אחד שלא הקריב – על זאת צריך שתהיה לו חלישות דעת?

מכאן נלמד יסוד חשוב היכול להיות אבן דרך ואבן בוחן, למי שדורש את שלימות נפשו, והוא, לא להסתפק במצוות מחייבות או מצוות מזדמנות, כי אין זה מראה על השאיפה להיות דבוק בבוראו. אך האדם השלם והמבקש את שלימות נפשו, דרך אחרת לו, שואף הוא כאבן שואבת איך למצוא כל דרך, שבה יוכל להידבק בדרך ה’. “צימאון לשלימות”. דבר זה נלמד מאהרון כהנא, שרואים אצלו יסוד זה, כמה היתה השאיפה שלו להיות חייב במצוות, ואף שהיה פטור. כי מה היה עליו לעשות, שהרי לא נצטווה ואנוס רחמנא פטריה, עם כל זאת הצטער צער רב; למה לא זכה להיות חייב בקיום המצוה, להיות גם הוא נמנה בקורבנות הנשיאים. – כי זה דרכם של הצדיקים להרבות במצוות, ומכניסים את עצמם בעול המצוה. משום שהם יודעים, כמה ערך יש לכל מצוה, הן לתיקון האדם, והן בתיקון העולמות. כמו כן יודעים הם, מה ההפסד והחיסרון שיש בהימנעות מעשיית המצוות.

לעומתם, הרשעים מחפשים כל דרך איך להיות פטורים מעשיית חובתם כלפי בוראם, וגם כשהם עושים הם עושים בכפיה ובכובד רב. כי אין להם כל קשר אמיתי למצוה.

נושא: