פרשת בהעלותך – ערך לתורה ומצוות

פרשת בהעלותך – ערך לתורה ומצוות

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.” (במדבר י לה’ – לו’)

ויהי בנסע הארן. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו’ כדאיתא בכל כתבי הקדש.” (שבת קטז, א) (רש”י)

“ויהי בנסוע” יש בו שתים עשרה תיבות כנגד הפסוק האחרון בתורה שיש בו שתים עשרה תיבות, “ובכל היד החזקה וכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל”: וכן פסוק ראשון בבראשית “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”: יש בו שבע תיבות כנגד הפסוק “ובנחה יאמר”. לכן אמרו כל האומר פסוקים אלו בכונה ובפרט בשעת סכנה מעלה עליו כאילו אמר כל התורה כולה.

בנסוע הארון היה משה רבינו אומר: “קומה ה’ ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך”, ובשעת חניה היה אומר: “שובה ה’ (שמנוחת השכינה תהא בתוך) רבבות אלפי ישראל”. שני פסוקים אלו מקומם הטבעי היה בפרשת במדבר, כשכתבה התורה על סדר חניית השבטים סביב למשכן וסדר מסעם, “כאשר יחנו כן יסעו, איש על ידו לדגליהם” (במדבר ב יז’) והועתקו ממקומם ונשתלו בפרשתנו, כאשר לפניהם ואחריהם הפסק פרשה, ובו “סימניה”: נו”ן הפוכה, שפניה

לאחור. לומר שאין זה מקומו הנכון. ולמה נכתב כאן? כדי ליצור חייץ והפסק בין פורענות לפורענות. כדברי רש”י, אלמלא חייץ זה היו נכתבים בתורה שני חטאים ברצף אחד, והיה זה מעורר קיטרוג נורא על עם ישראל, שתוצאותיו מי ישורם. מה עשה הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו על עם ישראל, שתל פרשה זו כאן, להפסיק ולחצוץ בין חטא למשנהו.

ומהם החטאים האמורים. החטא השני מפורש בכתוב, מיד לאחר פרשת “ויהי בנסוע” – “ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה’, וישמע ה’ וַיִחַר אפו”. (במדבר יא א’) אבל לפני הפרשה, איננו מוצאים כל חטא ועוון. לא נאמר שם אלא: “ויסעו מהר ה’ דרך שלושת ימים”, (במדבר י לג’) ותו לא.

וכתבו התוספות (שבת קטז ע”א) והרמב”ן (במדבר י לה’) בשם המדרש, “שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו: ויסעו מהר ה’, שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר השם”. והוסיף הרמב”ן: “וקרא חטאם בשם פורענות – שאלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד”. ואילו היו נכנסים מיד לארץ היה משה רבינו בראשם, והוא היה הגואל . והיה בונה לנו את בית הבחירה, ומעשה ידיו של משה לא בטלו (סוטה ט ע”א). בית המקדש לא היה נחרב, והיינו מצויים בעידן הגאולה מזה שלושת אלפי שנים, וחוסכים את כל הגזירות והגלויות, רבבות קרבנות דמים, אינקוויזיציה, השואה הארורה, צרות ומועקות וים של דמעות וצער!

כיצד יובן הדבר, שאת כל אלו המטנו על עצמנו בעטיו של צעד קל, עקב הליכה בלב קל מהר סיני?

תשובת הדבר נעוצה באותה סימניה שמסמנים אנו לפני פרשת “ויהי בנסוע”: נון הפוכה. למה דוקא נון, ולמה הפוכה? הרב “כלי יקר” זצ”ל מצא בכך רמז נפלא. הוא הביא את דברי הגמרא בסוף מסכת ברכות, (סא ע”ב) שרבי עקיבא היה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה בשעת הגזירה. כשנשאל האין הוא מתיירא מן המלכות הרשעה, אמר: משל למה הדבר דומה? לדג שמנסים לדוגו במים – כלום יברח ליבשה? “אם במקום חיותנו אנו מתייראים”, תוך כדי לימוד התורה שהוא חיינו ואורך ימינו, “במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה”? כמה גזירות צפויות חלילה אם נתבטל מן התורה!

לו היתה תחושה כזו לעם ישראל, לא היו מתנתקים בנקל מהר סיני, ממקום קבלת התורה ומצוותיה בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. אם הלכו משם בצעד קל ובלב קל – גילו בעצמם שהם “נון הפוכה”. נון הוא דג בלשון הארמית, דג “הפוך”, המעדיף לחיות ביבשה במקום במים. עם שאיפה כזו, מוכיח העם שאינו ראוי לגאולה, לחיים של רוחניות צרופה ונועם השם, אור התורה וזוהר המצוות!

והמגיד מדובנא המשיל משל על חביבותה של תורה: הנביא ישעיה (פרק מג) אומר: “ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל”. משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל בקש מאחד הסבלים, שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף ובקש את שכרו, אמר לו הסוחר: “החבילות שהבאת אינן שלי”. שאלו הסבל: “וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?” השיב לו הסוחר: “חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אלו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת”.

כך אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: “ולא אותי קראת יעקב”, ומוסיף הקדוש ברוך הוא: “כי יגעת בי ישראל”. כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על-ידי שראיתיך עייף ויגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצות, אין הם חשים עמל וטרח, אלא אדרבה, יש להם טעם, עֹנג ושמחה.

נתבונן ונראה אם כן, עד כמה חביבה עלינו התורה, האם נהנים אנו מהרוחניות בכלל או שמא טורח הם עלינו? נוח ונעים לנו לשהות בבית הכנסת עד לסיומה של התפילה או שמא נועצים אנו את עיננו בכל רגע בשעון וממהרים להסתלק כתינוק הבורח מבית הספר? ואידך זיל גמור…

נושא: